סוקרטס ופרדוקס מנון

"פרדוקס מנון" הינו אתגר שמציב מנון בפני סוקרטס:

"מנון: ובאיזו דרך תחפש, סוקרטס, אחרי (הסגולה הטובה) דבר שאינך יודע כלל מהו? שהרי מה בין הדברים שלא ידעתם תשים לך מטרה בחיפושך? ואפילו יזדמן לך כאשר יזמן – כיצד תכירנו לדעת שהוא דבר זה שלא ידעתו?"

במילים אחרות מנון מקשה על סוקרטס וטוען שאם רכישתה של כל ידיעה כרוכה בחיפוש אחר מה שאינו ידוע עדיין (למחפש את הידיעה)  והידיעה תלויה במציאותו של הלא ידוע הנ"ל, אזי רכישת ידע באופן כללי נעשית לבלתי אפשרית, שכן איך אפשר לחפש מה שאיננו יודעים? כי הרי גם אם נמצא את הדבר כיצד נזהה אותו ונדע שזה הדבר שאנו מחפשים אם אין אנו יודעים את מה שאנו מחפשים? מצד שני אם אנו יודעים כיצד נראה הידע המבוקש , אזי אין צריך לחפש אותו. בכל מקרה, אם כן, אין כל טעם לנסות ולרכוש ידע. סוקרטס, בתגובה לקושיה זו של מנון מציג את התיאוריה של זכירה. על פי תיאוריה זו הנשמה היא בת-אלמוות ונולדה בגוף גשמי פעמים רבות. הידע קיים למעשה בנשמה מזה נצח, אבל בכל פעם שהנשמה מתגשמת מחדש, אותו ידע נשכח בהלם הלידה. מכאן שאותו תהליך שאנו מכנים בשם "למידה", אינו אלא היזכרות במה ששכחנו.

[[ יש גם אמונה מעין זו ביהדות. התינוק לומד את כל התורה כולה לפני צאתו לעולם אך ברגע היציאה משכיחים מימנו את הכול, ועליו מוטלת האחריות ללמוד או יותר נכון להיזכר בכל מחדש]].

סוקרטס מדגים את מהלך הלמידה כהיזכרות, באמצעות תרגיל בגאומטריה שסוקרטס מציג לעבד צעיר.

סוקרטס מוביל למעשה את הנער תוך כדי הצבת שאלות ומתן רמזים אל התשובה הנכונה. הוא לא אומר לו מה התשובה הנכונה ולכן בסופו של דבר הידיעה "נולדה" בתוך הנער או על פי תיאורית ההיזכרות בעקבות הרמזים הנער פשוט נזכר במה שידע כבר מקודם.

נראה כי פרדוקס מנון יוצא למעשה הן כנגד התפיסה האפיסטמולוגית אמפיריציזם והן כנגד הריאליזם  (ההכרה של המציאות באמצעות השכל בצורה אפריורית בלבד ללא ניסוים). על פי הגישה אמפיריציזם המקורות היחידים של הידע האנושי הם הניסיון החושי והתצפית המדעית (תצפיות). על פי האמפירציזם כל ידע הוא אפוסטריורי (ידע הנובע מהניסיון) ולכן מה שמכונה "ידע א-פריורי" (שאינו תלוי בניסיון, הנובע מהשכל בלבד) אינו אפשרי. לפי דעתי הפרדוקס של מנון חל על כל סוג של צבירת ידע חדש ואין הוא עושה את ההבחנה בין ידע שיכול היה להירכש רק מתוך הישג לוגי לידי שנרכש מתוך ניסיון טהור. כי אם נתבונן היטב נראה כי ההגדרות של מנון לגבי הסגולה הטובה כוללות לגבי הגבר "שיהיה מסוגל לעסוק בענייני מדינתו" ולגבי האישה "לנהל היטב את הבית". לפי דעתי אלו דברים שלפחות בחלקם ניתנים ללימוד רק או בעיקר מתוך התנסות. לכן כאשר מנון מעלה את הקושיה שלו נראה כי הוא גם מתכוון לסוג זה של למידה. מצד שני התשובה של סוקרטס מתאימה למקרה של ידע אפריורי – ואין אנו רואים כי מנון מעיר על כך לסוקרטס. אזי כנראה שהוא כלל בפרדוקס שלו גם ידע שנרכש אפריורית.

סוקרטס מוכיח למנון על ידי התרגיל בגיאומרטיה, כי למעשה למידה אפריורית היא כן אפשרית מכיוון שהיא לא למידה אלא הזכרות. בכך הוא עוקף את הבעיה שמציב בפניו מנון לפחות לגבי הגישה הריאליסטית.  
אני לא חושב שתיאורית ההזכרות של סוקרטס נותנת תשובה לאתגר שמציב הפרדוקס בפני התפיסה האפיסטמולוגית האמפיריצילסטית. הרי אין אפשרות ללמוד היסטוריה מתוך הזכרות.  כלומר לגבי רכישת ידע שהוא בהכרח פריורי (ניסוני ותצפיתי) הקושיה עדיין בעינה עומדת.  

חופש הרצון והחירות אצל שפינוזה

הדטרמיניזם המוחלט והסיבתיות שמונחות בבסיס תורתו של שפינוזה לא משאירות מקום לחופש רצון כפי שאנחנו מבינים אותה - לא אצלנו ולא אצל האל (למעשה אנחנו והאל הם אותו היש האונטולוגי בסופו של דבר). כל דבר יש לו סיבה - גם ברמה החומרית וגם ברמה הנפשית (אידאה). ולכן לא נשאר מקום לחופש רצון כפי שאנו מכירים אתה. לאור הנתון הזה נתחיל את הדיון שלנו בציטוט  ההגדרה השביעית (חלק א אתיקה) של שפינוזה שמגדירה מה היא חופש או מיהו חופשי כפי שהוא מבין את מושג זה:

"חופשי נקרא אותו הדבר הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, ונקבע לפעול על ידי עצמו בלבד ואילו הכרחי,.., נקרא אותו דבר הנקבע ע"י האחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסוימת".

שפינוזה מגדיר את המושג חופש בצורה שונה ממה שאנו רגילים מחיי היום יום - חופשי הוא מי שפועל מתוך ההכרח הפנימי שלו - כלומר מי שמחולל בעצמו את פעילותיו ופיעלותו נובעת ממהותו או מטבעו. כלומר למרות שהוא כפוף לטבעו הוא נקרא חופשי. יש כאן העמדה של תלות בגורם חיצוני מול היקבעות עצמית שהוא החופשי אצל שפינוזה.

האל וחירותו

כבר כאן ניתן להבחין כי למרות שעל פי המושגים שלנו האל הוא לא יכול להיות חופשי (שהרי הוא פועל מתוך הכרח טבעו),אבל  ע"פ הבנתו של שפינוזה את החופש האל הוא חופשי היחידי למעשה : האל מוגדר כסיבת עצמו ועצם היחידי שקיים במציאות. הגדרת עצם הוא דבר שלא זקוק למושג של דבר אחר. ולכן שום סיבה חיצונית לא משפיעה עליו והוא פועל רק מתוך הכרח טבעו ולכן הוא חופשי. (סיבת עצמו = עצם = אל)

 על פי האמור לעיל , הגדרה זו של חופש, משעבדת למעשה את האל לחוקי המתמטיקה ופיזיקה השונים וזאת משום שאלו החוקים שמהווים את מהות האל ולכן כפוי עליו לפעול על פיהם .  הוא לא יכל לברוא עולם שבו שבו חוקי המתמטיקה ופיזיקה שונים ממה שהם בעולם הזה. הוא לא יכל לברוא מציאות שבו  2+2 הם 5. 

התבונה - מפתח לחירות האדם

לכאורה המצב אצל האדם חמור בהרבה - לא רק בגלל הדטרמיניזם אין לו רצון חופשי, אלא גם על פי ההגדרה של חופש ע"פ שפינוזה אין האדם חופשי - וזאת משום שכמו כל דבר פרטי או סופי, התנהגותו נקבעת על פי סיבות חיצוניות קודמות ועל פי האל (מבחינה פנימית). כלומר אין לו הקבעות פנימית. אף על פי האמור לעיל - בסופו של דבר שפינוזה כן מגדיר מה היא חירות האדם לפי דעתו, ונותן 2 אפשרויות מרכזיות  1) החרות היא ברכת האושר 2)שלטון התבונה על הרגישות.

אנו נתרכז בתבונה כמפתח לחירות: חופשי הוא משתבונתו שולטת בריגשותיו. כלומר התבונה היא הדרך להשגת חירות. מכאן אתה למד - שיש לאדם דרגות שונות של חופש, תלוי ברמת השליטה של תבונתו על ריגשותיו.

ניתן להסביר גישה זו בכך שנגדיר את האני האמיתי כאני החושב, כאני התבוני. שכאשר אני האמיתי שולט ואני פועל על פיו אזי אני חופשי באמת. אם יצרי וריגשותי שולטים בי אזי אני משועבד. כפי ששפינוזה מצין באתיקה (חלק ד משפט 68) "חופשי אני קורא לאדם המודרך אך ורק על ידי התבונה שלו".

התבונה-  מפתח להתנהגות ראויה אצל האדם

מכאן שפינוזה לוקח אותנו עוד צעד אחד קדימה, בכך שהוא מציין כי האדם שפועל מתוך תבונה והתגברות על הריגשות. הוא אדם שמתנהג כראוי. כלומר יוצא כי(אם נשתמש בשפה המתמטית...) :

(תבונה + אדם) = אדם חופשי = אדם שמתנהג בצורה ראויה. 

לסיכום: בשלב ראשון שפינוזה לוקח מהעולם את החופש והחירות כאשר הוא מציג לנו את הדטרמיניזם והסיבתיות שלו. בשלב שני, הוא מגדיר מחדש את המושג חופש, מראה כי האל הוא בעצם חופשי בהגדרה. בקשר לאדם, שפינוזה מראה כי גם האדם יכול להשיג את החופש בכך שתבונתו יגבר על ריגשותיו וידריך אותו בחייו. בניגוד לאל אצל האדם החירות היא לא הגדרתית ויש לה דרגות שהאדם צריך לטפס בהם בכוחות עצמו.

הערת אגב - נראה כי בהכנסת התבונה לטיעון שלו, שפינוזה ניסה ליצור לעצמו פתח מילוט מעולם שבו לאיש אין אחראיות על מעשיו כי הכל דטרמיניסטי. הרי ניתן לשאול מדוע התבונה שונה כלל מהריגשה? האם זה הוא עצם אונטולוגי אחר שונה מהנפש-אדם-אל-טבע שלא כפוף לחוקי הסיבתיות ששפינוזה דגל בהם כל כך? 

ג'ורג' ברקלי: הוכחות לקיום האל

לפני שנתייחס להכוחותיו של ברקלי והאופן שהוא מבין את האל, כדי לציין כי ברקלי היה כוהן דת אניגליקני ואף הגיע למשרה בשירות הכנסייה. כלומר - באופן אולי הגדרתי, הוא לא יכל שלא להתייחס לאל כגורם משמעותי בתורה בפילוסופית שלו.

הוכחת קיום האל על בסיס רציפות המושאים

אחד היסודות המרכזים ביותר בתורתו של ברקלי היא האידאליזם שלו - תאוריה שתוענת כי מושאים חומרים אינם קיימים אם איש לא תופס אותו. (כאשר איש לא רואה / תופס  את הבית שלי - הוא לא קיים). אולם, החוויה היום יומית שלנו סותרת את הרעיון הזה.כיצד נסביר את הרציפות של המושאים לאורך זמן ובין אנשים שונים, אם הם כאלו סוביקטיבים וכל הזמן נעלמים ומופיעים מחדש?

ברקלי פותר את הבעיה הזאת בכך שהוא טוען (עקרונות דעת האדם - סעיף 6) כי כאשר המושאים אינם נתפסים על ידיי משהו, אזי הם נתפסים ו"מתמידים בקיום ברוחה של נשמה נצחית כלשהי" - דהיינו האל. 

לסיכום תפקיד האל על פי ההוכחה זו היא לקיים את העולם בכך שהוא תופס אותו (את העולם) כאשר אף אחד אחר אינו תופס אותו.  

נראה כי כאן ברקלי נותן תפקיד פסיבי לאל - הוא צריך לתפוס את המושא ברוחו האין סופי כדי שיהיה קיים. אני מבין את הפעולה "תפיסה" כפעולה פסיבית יחסית. יתרה מזו, גם הנפשות האחרות - בני אדם לצורך העניין, יכולות לעשות את אותו הדבר. כלומר הוא די מוריד את האל במקרה הזה לפחות לדרגת אדם.

הוכחת קיום האל על בסיס סבילות התחושה

כאן תפקיד האל הוא יותר אקטיבי - הוא הבורא המתמיד של העולם (ע"פ האידאליזם -  הוא בורה את האידאות שבנפשנו. המושגים שיש לנו על מציאות).

הוכחה זו מורכבת ממספר שלבים:

- אידאות תחושה עולות בי (לרוב) שלא מרצוני: אם אני אגע במשהו חם אז אני ארגיש חום, אם ארצה ואם לא. יתרה מזו יש סדר וחוקיות בין האידאות התחושתיות (וזאת בניגוד לדימיון או חלום).

- לכל דבר יש סיבה:  לכן גם לאידאות הבלתי רצוניות שלי יש סיבה.

- לאידאות אין כוח סיבתי רק ישים התופסים יכולים להיות סיבות: הן לא יכולות לגרום לאידאה אחרת (אידאת האש לא יכלו לגרום לאידה של כאב לצורך העניין, האש הוא סימן לחום) וזאת משום שהאידאות הן רק דימויים העולים בשכלנו. 

- אין עצמים חומרים: הנחה זו עולה מן האידיאליזם של ברקלי.

מצירוף הטענות לעיל נובע מכך שאם אני לא הסיבה לאידאות שלי (ההנחה הראשונה) ואידאות לא גורמות לאידאות אחרות,אזי ישנה רוח אחרת שהיא אחראית להמצאות האידאות בנשמה שלי. ברקלי מיחס את התפקיד הזה לאל. כלומר האל הוא מקור האידאות בנפשי.

יתרה מזו, תפקיד האל הוא לא רק לברוא את האידאות אלא גם "לשדר" אותם לנפשנו בסדר מסוים שאנו תופסים אותו כמסודר על פי חוקים מסוימים (סיבתיות). וזאת שלמעשה, אין סיבתיות בעולם (בין האידאות) אלא רק סימן (האש) ומסומן (החום).

לסיכום,על פי הוכחה זו, תפקיד האל הוא להיות מקור כל האידאות ובכך ליצור את העולם בצורה מתמדת. (כי העולם החיצוני כפי שאנו תופסים אותו מחושינו, הוא לא יותר מאשר אידאות).

אם מצרפים את שתי ההוכחות, מתקבל כי ברקלי הסיק מסבילות החושים את מציאות האל כבורא מתמיד, וממציאות האל הוא מסיק את רציפות המושאים - בכך שאל תופס אותם כל הזמן.

השעמום הוא לנפש כמו שהרעב הוא לגוף

לפני ימים מספר, הייתה לי שיחה מעניינת עם ידידה שגלשה מהר מאוד לשיחה עקרונית על מה נחשב למצב רצוי כאשר אנו דנים "בחיי העבודה" שלנו. 

ידידתי טענה כי המצב האופטימאלי, הוא מצב שאדם מגיע לשלב שהוא משועמם בעבודה. ההגיון מאחורי טיעון זה הוא פשוט, אם הגעת לשלב שבו אתה משועמם, זה אומר שאתה כבר בקי בראזי העבודה, מכיר כל פינה ויהיה מאוד קשה להפתיע אותך בבעיה שתתקשה לפתור.

אני מבחינתי טענתי להפך. מצב של שעמום בעבודה, זהו האנדיקציה הטובה ביותר שהגענו לרוויה, ועלינו לחפש לנו תעסוקה אחרת. ההנחה הבסיסית מאחרי הטענה הזאת היא שאם אתה לא מתקדם אתה הולך אחורה. השיעמום הוא אינדיקטור לחוסר למידה והתקדמות.

המשכתי לחשוב על השיחה שלנו ונדמה כי ניתן לעשות הקבלה של המושג שיעמום למושג רעב.

השעמום הוא לנפש כמו שהרעב הוא לגוף.

כאשר לנפש חסר המזון הרוחני שלה, היא מאותת לנו בעזרת השעמום. כאשר לגוף חסר המזון הפיזי שלה, היא מאותת לנו בעזרת הרעב.

מזון הנפש היא הדברים החדשים שהיא לומדת. הלימוד שהופכת אותה לשלמה יותר ויותר. 

הלימוד, במובן הרחב מאוד שלה,  בונה ומחייה את הנפש. 

השיעמום היא הכלי של הנפש להגיד לנו שהיא רעבה...

אינקויזיציה - איך הכנסיה שתלה את זרעי החורבן שלה

ברוך שפינוזה נולד למשפחת אנוסים מספרד שנמלטו על נפשם ועל דתם להולנד כדי לחזור ולחיות כיהודים.

לצד הטרגדיה האיומה שכרוכה בחיים כאנוסים תחת האיקויזיציה, נדמה שנפל בחלקם של אלו הזדמנות להכיר בצורה עמוקה ואוטנטית ביותר תרבויות ודתות שונות "מבפנים".

חויה יחודית זו, עם הטראמה הנוראה שהתלותה אליה היותה מצע וזרז לגיבוש רעיונותיו המהפכנים של שפינוזה.

רעיונות אלו היו בסיס לחילוניות המודרנית, אשר בסופו של דבר הדיחה את הכנסיה ואת רעיונותיה משלטונם הבלתי מעורער באירופה של ימי הביניים.

אותה הכנסיה שניסתה להמיר את דתם של הוריו של שפינוזה בעזרת עינוים שונים ומשונים, היא זאת ששתלה את זרעי הפורענות שעם פרותיו התמודדה בלי הצלחה שנים מספר מאחר יותר. 

 

דקארט - ההוכחה האונטולוגית לקיום האל

דקארט - ההוכחה האונטולוגית לקיום האל:

בבסיס ההוכחה האונטולוגית  של דיקארט לקיום האל עומדות שתי הנחות עיקריות. ראשית , דקארט מניח כי לא ניתן להפריד בין מהות האל למציאותו ושנית שהאל הוא יש מושלם בתכלית וככזה הקיום הוא אחד התכונות הגדרה שלו. ולכן זה יהיה סתירה להגדיר אל בלי קיום ועל כן האל מוכרח להיות האל קיים במציאות.

הקיום של האל נובע בצורה ישירה מההגדרה שלו.האל הוא הדבר היחד שמכיל את הכול ולכן גם את המושג "קיום במציאות" ועל כן אי אפשר להגיד אלוהים לא קיים כי יש כאן סתירה לוגית. יש לשים לב שלא מדובר כאן על קשר מושגי כמו הר וגיא – כי הרי יכול להיות כי גם אם מהותית יש מושג כזה "הר" שמחייב קיום "גיא" (או מושג של עליה שמחייבת מושג של ירידה)  אבל יתכן כי בפועל לא קיים שום הר או גיא . אבל אצל האל הקיום הוא חלק הכרחי מן ההגדרה בשל היותו שלם בתכלית.

הביקורת על דקארט היא על הטענה שאם בהגדרת מהות האל מופיעה מציאות, אין זה אומר שהוא יהיה קיים בפועל במציאות (ההגדרה לא גוררת בהכרח ביטוי במציאות). טענה נגדית אחרת היא שמציאות אינה תכונה כלל ולכן אינה יכולה להיות חלק מתכונות האל. 

 

I think therefore I am - From the Philosophy to the daily practice

I think therefore I am - perhaps one of the most well-known and famous philosophical saying.
Rene Descartes' ontological statement, was meant to express the most clear and distinguished truth - the fact that I think, means that I am. Even if all my perceptions or thoughts are not more than an illusion or imagination , even if I am only dreaming, I can be sure of one thing - I think. And if I think, therefore I exist, I am.


After this brief introduction, I would like to take this deep and profound statement, down to the "Earth" level - to our personal day by day life and specifically, see it as a crucial Business practice.
In our dynamic and changing world, as an individual or as a group,if you do not think you do not exist. If you do not re-invent yourself every day, you will be cease to be relevant sooner or later.
It is very clear when it comes to companies and businesses in general and those exist in the technology arena in particular. Technology and the business environment change every day by thinking and innovative people all over the world..
If you will not think, innovate and try to be different, sooner or later - you will not be there.

אני חושב משמע אני קיים - מהפילוסופיה לעולם המעשי

אני חושב משמע אני קיים - מהפילוסופיה לעולם המעשי

אני חושב משמע אני קיים - אולי אחד האמרות הפילוסופיות הידועות והמפורסמות יותר.

הקביעה הזאת של דקארט (Descartes Rene), באה לציין עובדה אונטולוגית - במה אנו יכולים להיות בטוחים כאמת בלתי ניתנת לערעור. אם אני חושב - אז גם אם נניח את המקרה הגרוע ביותר שבו כל תפיסותיי או מחשבותיי שקרים, עדיין אני יכול להיות בטוח בדבר אחד - שאני חושב. ואם אני חושב, אזי משמע שאני קיים.

לאחר הקדמה קצרה זו, ברצוני לקחת את הקביעה הכל כך עמוקה ובסיסית של דקארט, למקום יותר "ארצי" - לעולם של כל אחד מאיתנו בכלל ולעולם העסקים (Business) בפרט.

בעולם הדינמי והמשתנה שלנו, אם כפרט, אם כקבוצה, אם אתה לא חושב אתה לא קיים. אם אתה לא מחדש, ממציא את עצמך כל יום מחדש, אתה תפסיק להיות רלוונטי במוקדם או במאוחר ותעלם מנוף העסקים. תפסיק להיות קיים.  

הדבר מאוד ברור כאשר מדובר על חברות ובפרט על אלו שנמצאים בתחום הטכנולוגיה. הטכנולוגיה מתחדשת כל יום על ידי אנשים מכל רחבי העולם שכן חושבים וכן מחדשים. תראו מה קורה היום לחברות שנחשבו לאימפריות עד לא מזמן כמו  נוקיה או RIM. למרות השליטה הכמעט מוחלטת שלהן על שוק הסלולר, הם מקרטעות ועתידן לוט בערפל, וזאת משום חוסר חדשנות ומחשבה מחוץ לקופסה.

אם אתה לא תחשוב אז במוקדם או במאוחר - תפסיק להיות קיים.

My first post

My First Post!

Lets inaugurate the new blog with some pictures from Kina Stream  near Arad: