ג'ורג' ברקלי: הוכחות לקיום האל

לפני שנתייחס להכוחותיו של ברקלי והאופן שהוא מבין את האל, כדי לציין כי ברקלי היה כוהן דת אניגליקני ואף הגיע למשרה בשירות הכנסייה. כלומר - באופן אולי הגדרתי, הוא לא יכל שלא להתייחס לאל כגורם משמעותי בתורה בפילוסופית שלו.

הוכחת קיום האל על בסיס רציפות המושאים

אחד היסודות המרכזים ביותר בתורתו של ברקלי היא האידאליזם שלו - תאוריה שתוענת כי מושאים חומרים אינם קיימים אם איש לא תופס אותו. (כאשר איש לא רואה / תופס  את הבית שלי - הוא לא קיים). אולם, החוויה היום יומית שלנו סותרת את הרעיון הזה.כיצד נסביר את הרציפות של המושאים לאורך זמן ובין אנשים שונים, אם הם כאלו סוביקטיבים וכל הזמן נעלמים ומופיעים מחדש?

ברקלי פותר את הבעיה הזאת בכך שהוא טוען (עקרונות דעת האדם - סעיף 6) כי כאשר המושאים אינם נתפסים על ידיי משהו, אזי הם נתפסים ו"מתמידים בקיום ברוחה של נשמה נצחית כלשהי" - דהיינו האל. 

לסיכום תפקיד האל על פי ההוכחה זו היא לקיים את העולם בכך שהוא תופס אותו (את העולם) כאשר אף אחד אחר אינו תופס אותו.  

נראה כי כאן ברקלי נותן תפקיד פסיבי לאל - הוא צריך לתפוס את המושא ברוחו האין סופי כדי שיהיה קיים. אני מבין את הפעולה "תפיסה" כפעולה פסיבית יחסית. יתרה מזו, גם הנפשות האחרות - בני אדם לצורך העניין, יכולות לעשות את אותו הדבר. כלומר הוא די מוריד את האל במקרה הזה לפחות לדרגת אדם.

הוכחת קיום האל על בסיס סבילות התחושה

כאן תפקיד האל הוא יותר אקטיבי - הוא הבורא המתמיד של העולם (ע"פ האידאליזם -  הוא בורה את האידאות שבנפשנו. המושגים שיש לנו על מציאות).

הוכחה זו מורכבת ממספר שלבים:

- אידאות תחושה עולות בי (לרוב) שלא מרצוני: אם אני אגע במשהו חם אז אני ארגיש חום, אם ארצה ואם לא. יתרה מזו יש סדר וחוקיות בין האידאות התחושתיות (וזאת בניגוד לדימיון או חלום).

- לכל דבר יש סיבה:  לכן גם לאידאות הבלתי רצוניות שלי יש סיבה.

- לאידאות אין כוח סיבתי רק ישים התופסים יכולים להיות סיבות: הן לא יכולות לגרום לאידאה אחרת (אידאת האש לא יכלו לגרום לאידה של כאב לצורך העניין, האש הוא סימן לחום) וזאת משום שהאידאות הן רק דימויים העולים בשכלנו. 

- אין עצמים חומרים: הנחה זו עולה מן האידיאליזם של ברקלי.

מצירוף הטענות לעיל נובע מכך שאם אני לא הסיבה לאידאות שלי (ההנחה הראשונה) ואידאות לא גורמות לאידאות אחרות,אזי ישנה רוח אחרת שהיא אחראית להמצאות האידאות בנשמה שלי. ברקלי מיחס את התפקיד הזה לאל. כלומר האל הוא מקור האידאות בנפשי.

יתרה מזו, תפקיד האל הוא לא רק לברוא את האידאות אלא גם "לשדר" אותם לנפשנו בסדר מסוים שאנו תופסים אותו כמסודר על פי חוקים מסוימים (סיבתיות). וזאת שלמעשה, אין סיבתיות בעולם (בין האידאות) אלא רק סימן (האש) ומסומן (החום).

לסיכום,על פי הוכחה זו, תפקיד האל הוא להיות מקור כל האידאות ובכך ליצור את העולם בצורה מתמדת. (כי העולם החיצוני כפי שאנו תופסים אותו מחושינו, הוא לא יותר מאשר אידאות).

אם מצרפים את שתי ההוכחות, מתקבל כי ברקלי הסיק מסבילות החושים את מציאות האל כבורא מתמיד, וממציאות האל הוא מסיק את רציפות המושאים - בכך שאל תופס אותם כל הזמן.