שאלות ותשובות: מדקארט עד יום - חלק ג' (לוק)

שאלה 1

מהם הקשרים בין שלושת המושגים הבאים בתורת לוק: תורת האידיאות, כושר שיפוט, ריאליזם

נאיבי?

ראשית נסביר בקצרה כל אחד מהמושגים כפי שמובנים מתורתו של לוק.

תורת האידאות

לוק מגדיר את האידאה כ "כל מה שהוא נשוא השכל בשעה שהאדם חושב" (I,א, 8) - לוק מכנה בשם אידאה ישות מסוג מיוחד העולה ונמצא בשכלו של אדם כאשר הוא חושב על מושא מסוים. בהקשר הזה יש לציין כי לוק היה אמפריציסט , ולכן שלל מכל וכול אפשרות של אידאות מולדות. הוא בפרוש מציין כי "כל המושיגים (אידאות) באים מן התחושה והחזרה" (II א 2) . המודל של לוק קובע כי אנו קולטים בחושינו אידאות פשוטות ואותן אנו מחברים לתוך אידאה ומורכבת יותר ולה אנו מקנים משמעות.

כושר השיפוט

לוק מבחין בין קליטת החושי הגולמית ובלתי אמצעית לבין תוצר ההשיפוט,פירוש והסקת המסקנות שקלט החושים עוברות. הבחנה זו היא קריטית עבור האמפריציסט שטוען כי כל הידע שלנו על המציאות מגיעה דרך החושים: כיצד נוכל לתאר את העולם הכי קרוב "למציאות" כפי שהוא נתפס במידית בצורה בלתי אמצעית - לפני שלב השיפו - שלב שבו אנו בונים מהאידאות הפשוטות את האידאה המורכבת שאמורה לייצג את המושא. הרי תמיד אפשר לחשוש מטעויות בשלב השיפוט. לכן אשפר להניח כי האידאות הפשוטות הן חפות מטעויות שיכלו להתרחש בזמן השיפוט. התבטאות בהקשר לאידאות פשוטות היא גם סובייקטיבית - לדוגמא אם אני טוען כי אני מריח כרגע ריח מסוים - לא ניתן לסתור אותי. ניתן להקביל בין מושג האידאות הפשוטות (טרום שיפוטיות) לאידאות הודאיות וההכרחיות שדקארט דיבר עליהן. דקארט ראה אותן כתוצר של אינטואיציה שכלית טהורה. לוק לעומתו ראה אותן כתוצאה של תפישה ישירה של השכל.   

לסיכום - ע"פ תורת האידאות של לוק, אנו תופסים את המציאות כך שהעצם, מושא התפיסה, "מפורק" לאיכויות אשר נקלטות ע"י חושינו ומורכבות שנית ע"י השיפוט השכלי שלנו לתוך אידאה בנפשנו.

ראליזם נאיבי

בקצרה, גישה זו טוענת כי המציאות היא אכן כפי שאנו תופסים אותה. הריאליזם הנאיבי היא גישה אפיסטמלוגית להכרת המציאות שבו אנו משתמשים בחיי היום יום (כאשר אנו לא מתפלספים). גישה זו טוענת כי ישנה מציאות ובה מושאים חומרים. אנו מסוגלים לחוש אותם בעזרת חושנו בתפיסה בלתי אמצעית. התיאורים של המושאים אכן מתארים בצורה שלמה את המושאים מציאות המושאים ותכונותיהם אינם תלוים בצופה. תארויה זו היא מתנגשת עם תיאורית הייצוג אשר טוענת כי איינו מסוגלים לתפוס את המושא החומרי עצמו אלא רק בעקיפין דרך האידאות.    

כעת ננסה להראות את הקשר בין המושגים הללו בתורתו של לוק. לפי דעתי השאלה המרכזית שמתעוררת לאחר סקירת שלושת המושגים לעיל היא האם תאוריית האידאות של לוק שכוללת בתוכה את האלמנט השיפוט השכלי היא מתיישבת עם תפיסת העולם על פי הראליזם הנאיבי או שמה יש לראותה דווקא כתורת תפיסה "יצוגית". נראה כי יש לחלק את התשובה שלנו לשני חלקים עיקרים. כאשר לוק מדבר על איכויות הראשוניות (תבנית, תנועה וכו) ניתן להבין כי הן כן מתיישבות עם הראליזם הנאיבי. לעומת זאת כאשר לוק מתייחס בדבריו אל האיכויות המשניות (חום, צבע, צלילי וכו. כאן אני גם מכליל את ההרגשות הפנימיות כגון כאב) הוא כבר פחות משוכנע שמדובר בתפיסת המציאות כפי שהיא ויותר ניתן להבין אותם כדברים סוביקטיבים שקיימים רק בנפשנו.

כיצד נוצרות האידאות הללו? ע"י כושר השיפוט שלנו שמפרש,ומבין איכויות ראשוניות ובונה מהם איכויות משניות.

לסיום רק נציין כי גם בקשר לאיכויות הראשוניות לוק עלול להתקל בבעיה אם אנו רוצים לסווגו כראליסט נאיבי. לדוגמא ברמת המיקרו - תחת המקרוסקופ אנו עדים לתנועה ולתבניות שאין חושינו כפי שהן תופסות. לכן המציאות גם כאן הוא לא בדיוק כפי שאנו תופסים אותו.

שאלה 2

מהם הקשרים בין תורת הייצוג לבין תורת האידיאות של לוק? פרט ונמק

את תורת האידאות של לוק תיארנו בקצרה בתשובה לאשלה הקודמת. כאן אסקור בקצרה את עיקרי תורת הייצוג ולאחר מכן נראה את הקשרים בינה לבין תורת האידאות של לוק.

תורת הייצוג

בקצרה תורת הייצוג טוענת כי המציאות היא לא תמיד כפי שאנו תופסים אותה. תורת הייצוג טוענת מחד גיסא כי אין אנו מסוגלים לתפוס את המושא החומרי עצמו בצורה ישירה ובלתי אמצעית. כלומר אין מושא התפיסה זהה למושא החומרי. מאידך גיסה טוענת תורה זו כי מושאים החומרים קיימים במציאות ובתפיסה מייצגים אותם תופעות תפיסתיות יחודיות, תוכן התפיסה שלנו, שהן האידאות. על פי גישה זו אנו תופסים ישירות אך ורק אידאות ואילו את המושאים החומרים אין אנו תופסים אלא בצורה עקיפה דרך האידאות. אין זה ברור אם האידאות זהות או שונות מהמושאים החומרים אך בכל מקרה יש קשר סיבתי בין האידאות לבין המושאים החומרים. האחרונות הן הסיבות להוצרות האידאות בנפשנו.יש כאן סוד של דואליזם - הכרתי  - מטאפיסי: יש הבחנה בין האידאות לבין המושאים החומרים המיוצגים על ידן. יתרה מזו - ישנה אינטראקציה בין ישויות אלו. העצמים החומרים הן הסיבות לתוכן התפיסה שלנו.

כעת נבחן את התאורית האידאות של לוק על רקע עקרונות תורת הייצוג.

הקשר הסיבתי: אידאה - מושא חומרי:

תורת הייצוג כללה כאמור אלמנט סיבתי אשר קשרה את אידאה אל סיבתה - המושא החומרי. גם לוק מצדד בגישה זו. למעשה גם בהקשר לאיכויות ראשוניות וגם איכויות משניות. לדידו של לוק, תהליך התפיסה מתחיל בשרשרת סיבתית פיזית אשר לקראת סופו אותה הסיבה הפיזיקלית גרמה לאירוע מנטלי - יצירה של אידאה.

לצורך הדוגמא - גלי אור (ישות פיזית) שמוחזרות מעצם מסוים ופוגעות ברשתית העין שלנו ומגרות תאי עצב ובסופו של דבר יוצרות במוחנו / נפשנו אידאה של העצם שהחזיר את האור. כלומר אין אנו רואים כאן את צבע העצם החומרי אלא דווקא את מה שהוא מחזיר.

אופי הייצוגי של האידאות:

עיקרון נוסף בתורת הייצוג מדברת על כך כי האידאה של האיכויות הנתפסות מייצגות במובן כלשהו את האיכות הזאת. כפי שהזכרנו בתשובה לשאלה 1, בהקשר לאיכויות הראשוניות, לוק מדבר בפירוש הייצוג שלהם בעזרת אידאות של איכויות ראשוניות. כאן לא מדובר רק על קשר סיבתי אלא על דמיון ממש.

לעומת זאת האיכויות המשניות בתורת האידאות של לוק (בעיקר כפי שהוא מובן מפירושו של ברקלי) אינן נמצאות במושאים החומרים ממש אלא בשכלם של בני האדם. כלומר איכויות משניות == האידאות של האיכויות המשניות.

כלומר איכויות כמו צבעים או צלילים אינם קיימים כלל במציאות אלא אך ורק בנפש של התופס.

נסכם את הדיון שלנו עד כה. כשאר אנו חשים במושא חומרי מסוים אזי:

1- יש קשר סיבתי בין המושא הנתפס לבין האידאה שנוצרת ברוחי

2- האידאה נתפסת מן המושא מיצגת את התכונות שלה

3- ישירות אנו תופסים אך ורק אידאות ולא את המציאות כפי שהיא בצורה בלתי אמצעית.

לסיום והשלמת התשובה לשאלה זו, אביא כאן את פרגוד התפיסה אשר מתעוררת כאשר מבינים את תורת האידאות של לוק על רקע תורת התפיסה הייצוגית.

פרגוד התפיסה:

תורת הייצוג מעוררת שני קשים מרכזים אשר תוקפים את שני עמודי התווך המרכזים שלה: הקשר סיבתי והאופי הייצוגי:

ראשית - כדי לטעון לקשרים סיבתיים, עלינו להכיר את המושא החומרי שהוא הגורם או הסיבה.כיצד אני טוען לקשר סיבתי אם אני מכיר את הסיבה רק דרך התולדה (האידאה)?

שנית - כיצד אני יכול להגיד שאידאה מסוימת באמת מייצגת או דומה למושא החומרי אם אני יכול לגשת בצורה ישירה (לעקוף את האידאה) לחוש במושא החומרי בצורה בלתי אמצעית?

כלומר אנו תופסים אך ורק את האידאות. האידאות הן מונעות מאיתנו להכיר את העולם בצורה בלתי אמצעית. זו היא פרגוד התפיסה כפי שהיא מתגלה בכל חומרתה אם מנסים להבין את תורת האידאות של לוק באור ייצוגי.

שאלות ותשובות: מדקארט עד יום - חלק ב' (שפינוזה)

שאלה 1:מהו נקודות הדמיון והשוני בין מושגי האלוהים של דיקארט ושל שפינוזה ? פרט.

נתחיל את הדיון בדומה בהגדרת האל אצל דקארט ושפינוזה:הגדרת האל כוללת את מהות הקיום אצל שני הפילוסופים. למעשה שניהם משתמשים בטיעון זה כדי להוכיח את קיום האל (ההוכחה האונטולוגית). ההנחה שבבסיס טיעון זה אצל שני ההוגים היא אחד מהתכונות המהותיות של האל הוא קיום במציאות. אילו לא היה לו את התכונה הזאת אזי משהו היה פגום באין סופיות שלו. נצטט את לשונו של שפינוזה בהקשר זה: "סיבת עצמו אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום או את מה שטבעו אינו יכול להיות מושג אלא קיים". אין סופיות: שני הפילוסופים רואים באל ישות אין סופית. אומנם האין סופיות של שפינוזה שונה מהאין סופיות של דקארט – בעוד דקארט מאפשר תואר אחד לכל עצם שפינוזה נותן לאל אין סוף תארים. אוידנטיות: שני הפילוסופים רואים את קיום האל כמשהו שמובן מאליו. שפינוזה טוען כי "אין דבר שאנו עשויים לדעת ביתר ודאות מאשר את קיומו של היש אינסופי, או שלם באופן מוחלט, כלומר אלוהים" (אתיקה - חלק א משפט 11). אצל דקארט ההבחנה הברורה והמובחנת הזאת של האל הייתה אבן היסוד (או הנקודה הארכימדית) שממנה הוא הכיר בשאר העצמים בעולם.  כעת נתבונן בשוני במושג האל אצל שני ההוגים:רכיבי הממשות,האל ומוניזם: בעוד אצל דקארט הממשות הייתה מורכבת משלושה סוגים של ישים – האל, עצם מתפשט אחד, והרבה עצמים חושבים, דקארט דגל במוניזם שטען כי כל המציאות היא עצם אחד ויחיד שהוא האל.  כלומר מבחינת שפינוזה הטבע, האדם (הנפש או הגוף) והאל, חד המה. למעשה ההבחנה שדקארט עשה ברמה של עצם מתפשט ועצמים חושבים אינם אלא תארים של אותו עצם – האל אצל שפינוזה. כלומר יש לנו פלורליזם של עצמים שמבדילה את האל מאשר הבריאה (דקארט)  מול מוניזם המאחד את אל והבריאה אל תוך עצם אחד ויחיד עם אין סוף תארים  (שפינוזה).בהקשר הזה נציין כי אצל שפינוזה המחשבות שלנו (או הנפש שלנו) כמו גם החומר שממנו גופנו עשוי הם חלק מהאל. הדבר מוביל לביטול ההפרדה האונטולגית שיחס דקארט לגוף ולנפש, והאל. אצל שפינוזה כל שלושת הישים הללו הם אחד - האל.  סיבה פנימית מול סיבה חיצונית:  שפינוזה טוען כי האל הוא מקור הסיבתיות הפנימית, האימננטית או האנכית בטבע (אצל האדם או כל דבר אחר – ברמה הנפשית או החומרית). לעומתו, דקארט ראה את האל כמשהו חיצוני לאדם – ולכן השפעת האל על האדם היא חיצונית בלבד ולא פנימית.תאריו של האל:האל ניחן באין סוף תארים. דקארט טוען כי לכל עצם יש תואר אחד בלבד. בנוסף, אצל שפינוזה, לאל יש תארים שדקארט נתן לעצמים אחרים – האל הוא בעל תואר מתפשט (זה היה תואר של עצם אחד אצל דקארט) ותואר חושב (המון עצמים כאלו).  חופש האל: אצל דקארט האל היה יכול תאורטית לברוא עולם שבו חוקי המתמטיקה והטבע שונים ממה שקיים בעולמנו. שפינוזה דוחה גישה זו ומכפיף את האל לחוקים הללו - הוא טוען כי האל פועל מתוך הכרח טבעו. למעשה הוא טוען כי החוקים הללו הם חלק מהותי מהאל ונובעים ממנו ולכן אין לו ברירה או חופש לבחור במערכת חוקים אחרים. נקודת מבט: בעוד דקארט מגיע להכרה באל על פי הגדרתו אך ורק לאחר הכרה במציאותו שלו, שפינוזה מתחיל את ההוכחה שלו מהכרת האל כדבר איודנטי ומובן מאליו ורק משם הוא ממשיך את ההוכחה לו. לסיכום - נראה כי הדמיון בין הבנת האל אצל דקארט ושפינוזה מסתכם בעיקר ובהיותו אין סופי, קיים בהכרח ואוידנטי. השוני לעומת זאת מונחת במוניזם של שפינוזה לעומת פלורליזם של דקארט. דקארט ראה את הממשות כמורכבת מאל, עצם מתפשט ועצם חושב בעוד ששפינוזה רואה את הכול עצם אחד שהוא סיבת עצמו - האלוהים. מתוך כך גם נובעת השוני בין הסיבתיות הפנימית מול החיצונית תאריו של האל וחירותו.


שאלה 2מהם הקשרים בין שלושת המושגים הבאים בתורת שפינוזה: חופש, אלוהים, תבונה?

הדטרמיניזם המוחלט והסיבתיות שמונחות בבסיס תורתו של שפינוזה לא משאירות מקום לחופש רצון כפי שאנחנו מבינים אותה - לא אצלנו ולא אצל האל (למעשה אנחנו והאל הם אותו היש בסופו של דבר). כל דבר יש לו סיבה - גם ברמה החומרית וגם ברמה הנפשית (אידאה). ולכן לא נשאר מקום לחופש רצון כפי שאנו מכירים אתה. לאור הנתון הזה נתחיל את הדיון שלנו בציטוט  ההגדרה השביעית (חלק א אתיקה) של שפינוזה שמגדירה מה היא חופש או מיהו חופשי כפי שהוא מבין את מושג זה:"חופשי נקרא אותו הדבר הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, ונקבע לפעול על ידי עצמו בלבד ואילו הכרחי,.., נקרא אותו דבר הנקבע ע"י האחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסוימת".[[הערת אגב - קריאה ראשונה של ההגדרה הזאת מזכירה מאוד את ההגדרה של חופש בספרו של גורג אוול 1984:"מלחמה היא שלום. חירות היא עבדות. בערות היא כוח.]]שפינוזה מגדיר את המושג חופש בצורה שונה ממה שאנו רגילים מחיי היום יום - חופשי הוא מי שפועל מתוך ההכרח הפנימי שלו - כלומר מי שמחולל בעצמו את פעילותיו ופיעלותו נובעת ממהותו או מטבעו. כלומר למרות שהוא כפוף לטבעו הוא נקרא חופשי. יש כאן העמדה של תלות בגורם חיצוני מול היקבעות עצמית שהוא החופשי אצל שפינוזה.האל וחירותוכבר כאן ניתן להבחין כי למרות שעל פי המושגים שלנו האל הוא לא חופשי (שהרי הוא פועל מתוך הכרח טבעו), ע"פ הבנתו של שפינוזה את החופש האל הוא חופשי היחידי למעשה : האל מוגדר כסיבת עצמו ועצם היחידי שקיים במציאות. הגדרת עצם הוא דבר שלא זקוק למושג של דבר אחר. ולכן שום סיבה חיצונית לא משפיעה עליו והוא פועל רק מתוך הכרח טבעו ולכן הוא חופשי. (סיבת עצמו = עצם = אל) על פי האמור לעיל , הגדרה זו של חופש, משעבדת למעשה את האל לחוקי המתמטיקה ופיזיקה השונים וזאת משום שאלו החוקים שמהווים את מהות האל ולכן כפוי עליו לפעול על פיהם .  הוא לא יכל לברוא עולם שבו שבו חוקי המתמטיקה ופיזיקה שונים ממה שהם בעולם הזה. הוא לא יכל לברוא מציאות שבו  2+2 הם 5.  התבונה - מפתח לחירות האדםלכאורה המצב אצל האדם חמור בהרבה - לא רק בגלל הדטרמיניזם אין לו רצון חופשי, אלא גם על פי ההגדרה של חופש ע"פ שפינוזה אין האדם חופשי - וזאת משום שכמו כל דבר פרטי או אופן סופי, התנהגותו נקבעת על פי סיבות חיצוניות קודמות ועל פי האל (מבחינה פנימית). כלומר אין לו הקבעות פנימית. אף על פי האמור לעיל - בסופו של דבר שפינוזה כן מגדיר מה היא חירות האדם לפי דעתו, ונותן 2 אפשרויות מרכזיות  1) החרות היא ברכת האושר 2)שלטון התבונה על הרגישות.אנו נתרכז בתבונה כמפתח לחירות: חופשי הוא משתבונתו שולטת בריגשותיו. כלומר התבונה היא הדרך להשגת חירות. מכאן אתה למד - שיש לאדם דרגות שונות של חופש, תלוי ברמת השליטה של תבונתו על ריגשותיו.ניתן להסביר גישה זו בכך שנגדיר את האני האמיתי כאני החושב, כאני התבוני. שכאשר אני האמיתי שולט ואני פועל על פיו אזי אני חופשי באמת. אם יצרי וריגשותי שולטים עלי אזי אני משועבד. כפי שפינוזה מצין באתיקה (חלק ד משפט 68) "חופשי אני קורא לאדם המודרך אך ורק על ידי התבונה שלו".התבונה-  מפתח להתנהגות ראויה אצל האדםמכאן שפינוזה לוקח אותנו עוד צעד אחד קדימה, בכך שהוא מציין כי האדם שפועל מתוך תבונה והתגברות על הריגשות. הוא אדם שמתנהג כראוי. כלומר יוצא כי(אם נשתמש בשפה המתמטית...) :(תבונה + אדם) = אדם חופשי = אדם שמתנהג בצורה ראויה.   לסיכום: בשלב ראשון שפינוזה לוקח מהעולם את החופש והחירות כאשר הוא מציג לנו את הדטרמיניזם והסיבתיות שלו. בשלב שני, הוא מגדיר מחדש את המושג חופש, מראה כי האל הוא בעצם חופשי בהגדרה. בקשר לאדם, שפינוזה מראה כי גם האדם יכול להשיג את החופש בכך שתבונתו יגבר על ריגשותיו וידריך אותו בחייו. בניגוד לאל אצל האדם החירות היא לא הגדרתית ויש לה דרגות שהאדם צריך לטפס בהם בכוחות עצמו.[[הערת אגב - לפי דעתי, בהכנסת התבונה לטיעון שלו, שפינוזה ניסה ליצור לעצמו פתח מילוט מעולם שבו לאיש אין אחראיות על מעשיו כי הכל דטרמיניסטי. הרי ניתן לשאול מדוע התבונה שונה כלל מהריגשה? האם זה הוא עצם אונטולוגי אחר שונה מהנפש-אדם-אל-טבע שלא כפוף לחוקי הסיבתיות ששפינוזה דגל בהם כל כך? זה מזכיר לי את המשפט של רבי עקיבה ממסכת אבות "הכל צפוי והרשות נתונה" - מצד אחד הכול צפוי, אבל מצד שני עדיין יש פתח לרצון בחירה חופשים]]  

חופש הרצון והחירות אצל שפינוזה

הדטרמיניזם המוחלט והסיבתיות שמונחות בבסיס תורתו של שפינוזה לא משאירות מקום לחופש רצון כפי שאנחנו מבינים אותה - לא אצלנו ולא אצל האל (למעשה אנחנו והאל הם אותו היש האונטולוגי בסופו של דבר). כל דבר יש לו סיבה - גם ברמה החומרית וגם ברמה הנפשית (אידאה). ולכן לא נשאר מקום לחופש רצון כפי שאנו מכירים אתה. לאור הנתון הזה נתחיל את הדיון שלנו בציטוט  ההגדרה השביעית (חלק א אתיקה) של שפינוזה שמגדירה מה היא חופש או מיהו חופשי כפי שהוא מבין את מושג זה:

"חופשי נקרא אותו הדבר הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, ונקבע לפעול על ידי עצמו בלבד ואילו הכרחי,.., נקרא אותו דבר הנקבע ע"י האחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסוימת".

שפינוזה מגדיר את המושג חופש בצורה שונה ממה שאנו רגילים מחיי היום יום - חופשי הוא מי שפועל מתוך ההכרח הפנימי שלו - כלומר מי שמחולל בעצמו את פעילותיו ופיעלותו נובעת ממהותו או מטבעו. כלומר למרות שהוא כפוף לטבעו הוא נקרא חופשי. יש כאן העמדה של תלות בגורם חיצוני מול היקבעות עצמית שהוא החופשי אצל שפינוזה.

האל וחירותו

כבר כאן ניתן להבחין כי למרות שעל פי המושגים שלנו האל הוא לא יכול להיות חופשי (שהרי הוא פועל מתוך הכרח טבעו),אבל  ע"פ הבנתו של שפינוזה את החופש האל הוא חופשי היחידי למעשה : האל מוגדר כסיבת עצמו ועצם היחידי שקיים במציאות. הגדרת עצם הוא דבר שלא זקוק למושג של דבר אחר. ולכן שום סיבה חיצונית לא משפיעה עליו והוא פועל רק מתוך הכרח טבעו ולכן הוא חופשי. (סיבת עצמו = עצם = אל)

 על פי האמור לעיל , הגדרה זו של חופש, משעבדת למעשה את האל לחוקי המתמטיקה ופיזיקה השונים וזאת משום שאלו החוקים שמהווים את מהות האל ולכן כפוי עליו לפעול על פיהם .  הוא לא יכל לברוא עולם שבו שבו חוקי המתמטיקה ופיזיקה שונים ממה שהם בעולם הזה. הוא לא יכל לברוא מציאות שבו  2+2 הם 5. 

התבונה - מפתח לחירות האדם

לכאורה המצב אצל האדם חמור בהרבה - לא רק בגלל הדטרמיניזם אין לו רצון חופשי, אלא גם על פי ההגדרה של חופש ע"פ שפינוזה אין האדם חופשי - וזאת משום שכמו כל דבר פרטי או סופי, התנהגותו נקבעת על פי סיבות חיצוניות קודמות ועל פי האל (מבחינה פנימית). כלומר אין לו הקבעות פנימית. אף על פי האמור לעיל - בסופו של דבר שפינוזה כן מגדיר מה היא חירות האדם לפי דעתו, ונותן 2 אפשרויות מרכזיות  1) החרות היא ברכת האושר 2)שלטון התבונה על הרגישות.

אנו נתרכז בתבונה כמפתח לחירות: חופשי הוא משתבונתו שולטת בריגשותיו. כלומר התבונה היא הדרך להשגת חירות. מכאן אתה למד - שיש לאדם דרגות שונות של חופש, תלוי ברמת השליטה של תבונתו על ריגשותיו.

ניתן להסביר גישה זו בכך שנגדיר את האני האמיתי כאני החושב, כאני התבוני. שכאשר אני האמיתי שולט ואני פועל על פיו אזי אני חופשי באמת. אם יצרי וריגשותי שולטים בי אזי אני משועבד. כפי ששפינוזה מצין באתיקה (חלק ד משפט 68) "חופשי אני קורא לאדם המודרך אך ורק על ידי התבונה שלו".

התבונה-  מפתח להתנהגות ראויה אצל האדם

מכאן שפינוזה לוקח אותנו עוד צעד אחד קדימה, בכך שהוא מציין כי האדם שפועל מתוך תבונה והתגברות על הריגשות. הוא אדם שמתנהג כראוי. כלומר יוצא כי(אם נשתמש בשפה המתמטית...) :

(תבונה + אדם) = אדם חופשי = אדם שמתנהג בצורה ראויה. 

לסיכום: בשלב ראשון שפינוזה לוקח מהעולם את החופש והחירות כאשר הוא מציג לנו את הדטרמיניזם והסיבתיות שלו. בשלב שני, הוא מגדיר מחדש את המושג חופש, מראה כי האל הוא בעצם חופשי בהגדרה. בקשר לאדם, שפינוזה מראה כי גם האדם יכול להשיג את החופש בכך שתבונתו יגבר על ריגשותיו וידריך אותו בחייו. בניגוד לאל אצל האדם החירות היא לא הגדרתית ויש לה דרגות שהאדם צריך לטפס בהם בכוחות עצמו.

הערת אגב - נראה כי בהכנסת התבונה לטיעון שלו, שפינוזה ניסה ליצור לעצמו פתח מילוט מעולם שבו לאיש אין אחראיות על מעשיו כי הכל דטרמיניסטי. הרי ניתן לשאול מדוע התבונה שונה כלל מהריגשה? האם זה הוא עצם אונטולוגי אחר שונה מהנפש-אדם-אל-טבע שלא כפוף לחוקי הסיבתיות ששפינוזה דגל בהם כל כך? 

אינקויזיציה - איך הכנסיה שתלה את זרעי החורבן שלה

ברוך שפינוזה נולד למשפחת אנוסים מספרד שנמלטו על נפשם ועל דתם להולנד כדי לחזור ולחיות כיהודים.

לצד הטרגדיה האיומה שכרוכה בחיים כאנוסים תחת האיקויזיציה, נדמה שנפל בחלקם של אלו הזדמנות להכיר בצורה עמוקה ואוטנטית ביותר תרבויות ודתות שונות "מבפנים".

חויה יחודית זו, עם הטראמה הנוראה שהתלותה אליה היותה מצע וזרז לגיבוש רעיונותיו המהפכנים של שפינוזה.

רעיונות אלו היו בסיס לחילוניות המודרנית, אשר בסופו של דבר הדיחה את הכנסיה ואת רעיונותיה משלטונם הבלתי מעורער באירופה של ימי הביניים.

אותה הכנסיה שניסתה להמיר את דתם של הוריו של שפינוזה בעזרת עינוים שונים ומשונים, היא זאת ששתלה את זרעי הפורענות שעם פרותיו התמודדה בלי הצלחה שנים מספר מאחר יותר.