שאלות ותשובות: מדקארט עד יום - חלק ב' (שפינוזה)

שאלה 1:מהו נקודות הדמיון והשוני בין מושגי האלוהים של דיקארט ושל שפינוזה ? פרט.

נתחיל את הדיון בדומה בהגדרת האל אצל דקארט ושפינוזה:הגדרת האל כוללת את מהות הקיום אצל שני הפילוסופים. למעשה שניהם משתמשים בטיעון זה כדי להוכיח את קיום האל (ההוכחה האונטולוגית). ההנחה שבבסיס טיעון זה אצל שני ההוגים היא אחד מהתכונות המהותיות של האל הוא קיום במציאות. אילו לא היה לו את התכונה הזאת אזי משהו היה פגום באין סופיות שלו. נצטט את לשונו של שפינוזה בהקשר זה: "סיבת עצמו אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום או את מה שטבעו אינו יכול להיות מושג אלא קיים". אין סופיות: שני הפילוסופים רואים באל ישות אין סופית. אומנם האין סופיות של שפינוזה שונה מהאין סופיות של דקארט – בעוד דקארט מאפשר תואר אחד לכל עצם שפינוזה נותן לאל אין סוף תארים. אוידנטיות: שני הפילוסופים רואים את קיום האל כמשהו שמובן מאליו. שפינוזה טוען כי "אין דבר שאנו עשויים לדעת ביתר ודאות מאשר את קיומו של היש אינסופי, או שלם באופן מוחלט, כלומר אלוהים" (אתיקה - חלק א משפט 11). אצל דקארט ההבחנה הברורה והמובחנת הזאת של האל הייתה אבן היסוד (או הנקודה הארכימדית) שממנה הוא הכיר בשאר העצמים בעולם.  כעת נתבונן בשוני במושג האל אצל שני ההוגים:רכיבי הממשות,האל ומוניזם: בעוד אצל דקארט הממשות הייתה מורכבת משלושה סוגים של ישים – האל, עצם מתפשט אחד, והרבה עצמים חושבים, דקארט דגל במוניזם שטען כי כל המציאות היא עצם אחד ויחיד שהוא האל.  כלומר מבחינת שפינוזה הטבע, האדם (הנפש או הגוף) והאל, חד המה. למעשה ההבחנה שדקארט עשה ברמה של עצם מתפשט ועצמים חושבים אינם אלא תארים של אותו עצם – האל אצל שפינוזה. כלומר יש לנו פלורליזם של עצמים שמבדילה את האל מאשר הבריאה (דקארט)  מול מוניזם המאחד את אל והבריאה אל תוך עצם אחד ויחיד עם אין סוף תארים  (שפינוזה).בהקשר הזה נציין כי אצל שפינוזה המחשבות שלנו (או הנפש שלנו) כמו גם החומר שממנו גופנו עשוי הם חלק מהאל. הדבר מוביל לביטול ההפרדה האונטולגית שיחס דקארט לגוף ולנפש, והאל. אצל שפינוזה כל שלושת הישים הללו הם אחד - האל.  סיבה פנימית מול סיבה חיצונית:  שפינוזה טוען כי האל הוא מקור הסיבתיות הפנימית, האימננטית או האנכית בטבע (אצל האדם או כל דבר אחר – ברמה הנפשית או החומרית). לעומתו, דקארט ראה את האל כמשהו חיצוני לאדם – ולכן השפעת האל על האדם היא חיצונית בלבד ולא פנימית.תאריו של האל:האל ניחן באין סוף תארים. דקארט טוען כי לכל עצם יש תואר אחד בלבד. בנוסף, אצל שפינוזה, לאל יש תארים שדקארט נתן לעצמים אחרים – האל הוא בעל תואר מתפשט (זה היה תואר של עצם אחד אצל דקארט) ותואר חושב (המון עצמים כאלו).  חופש האל: אצל דקארט האל היה יכול תאורטית לברוא עולם שבו חוקי המתמטיקה והטבע שונים ממה שקיים בעולמנו. שפינוזה דוחה גישה זו ומכפיף את האל לחוקים הללו - הוא טוען כי האל פועל מתוך הכרח טבעו. למעשה הוא טוען כי החוקים הללו הם חלק מהותי מהאל ונובעים ממנו ולכן אין לו ברירה או חופש לבחור במערכת חוקים אחרים. נקודת מבט: בעוד דקארט מגיע להכרה באל על פי הגדרתו אך ורק לאחר הכרה במציאותו שלו, שפינוזה מתחיל את ההוכחה שלו מהכרת האל כדבר איודנטי ומובן מאליו ורק משם הוא ממשיך את ההוכחה לו. לסיכום - נראה כי הדמיון בין הבנת האל אצל דקארט ושפינוזה מסתכם בעיקר ובהיותו אין סופי, קיים בהכרח ואוידנטי. השוני לעומת זאת מונחת במוניזם של שפינוזה לעומת פלורליזם של דקארט. דקארט ראה את הממשות כמורכבת מאל, עצם מתפשט ועצם חושב בעוד ששפינוזה רואה את הכול עצם אחד שהוא סיבת עצמו - האלוהים. מתוך כך גם נובעת השוני בין הסיבתיות הפנימית מול החיצונית תאריו של האל וחירותו.


שאלה 2מהם הקשרים בין שלושת המושגים הבאים בתורת שפינוזה: חופש, אלוהים, תבונה?

הדטרמיניזם המוחלט והסיבתיות שמונחות בבסיס תורתו של שפינוזה לא משאירות מקום לחופש רצון כפי שאנחנו מבינים אותה - לא אצלנו ולא אצל האל (למעשה אנחנו והאל הם אותו היש בסופו של דבר). כל דבר יש לו סיבה - גם ברמה החומרית וגם ברמה הנפשית (אידאה). ולכן לא נשאר מקום לחופש רצון כפי שאנו מכירים אתה. לאור הנתון הזה נתחיל את הדיון שלנו בציטוט  ההגדרה השביעית (חלק א אתיקה) של שפינוזה שמגדירה מה היא חופש או מיהו חופשי כפי שהוא מבין את מושג זה:"חופשי נקרא אותו הדבר הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, ונקבע לפעול על ידי עצמו בלבד ואילו הכרחי,.., נקרא אותו דבר הנקבע ע"י האחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסוימת".[[הערת אגב - קריאה ראשונה של ההגדרה הזאת מזכירה מאוד את ההגדרה של חופש בספרו של גורג אוול 1984:"מלחמה היא שלום. חירות היא עבדות. בערות היא כוח.]]שפינוזה מגדיר את המושג חופש בצורה שונה ממה שאנו רגילים מחיי היום יום - חופשי הוא מי שפועל מתוך ההכרח הפנימי שלו - כלומר מי שמחולל בעצמו את פעילותיו ופיעלותו נובעת ממהותו או מטבעו. כלומר למרות שהוא כפוף לטבעו הוא נקרא חופשי. יש כאן העמדה של תלות בגורם חיצוני מול היקבעות עצמית שהוא החופשי אצל שפינוזה.האל וחירותוכבר כאן ניתן להבחין כי למרות שעל פי המושגים שלנו האל הוא לא חופשי (שהרי הוא פועל מתוך הכרח טבעו), ע"פ הבנתו של שפינוזה את החופש האל הוא חופשי היחידי למעשה : האל מוגדר כסיבת עצמו ועצם היחידי שקיים במציאות. הגדרת עצם הוא דבר שלא זקוק למושג של דבר אחר. ולכן שום סיבה חיצונית לא משפיעה עליו והוא פועל רק מתוך הכרח טבעו ולכן הוא חופשי. (סיבת עצמו = עצם = אל) על פי האמור לעיל , הגדרה זו של חופש, משעבדת למעשה את האל לחוקי המתמטיקה ופיזיקה השונים וזאת משום שאלו החוקים שמהווים את מהות האל ולכן כפוי עליו לפעול על פיהם .  הוא לא יכל לברוא עולם שבו שבו חוקי המתמטיקה ופיזיקה שונים ממה שהם בעולם הזה. הוא לא יכל לברוא מציאות שבו  2+2 הם 5.  התבונה - מפתח לחירות האדםלכאורה המצב אצל האדם חמור בהרבה - לא רק בגלל הדטרמיניזם אין לו רצון חופשי, אלא גם על פי ההגדרה של חופש ע"פ שפינוזה אין האדם חופשי - וזאת משום שכמו כל דבר פרטי או אופן סופי, התנהגותו נקבעת על פי סיבות חיצוניות קודמות ועל פי האל (מבחינה פנימית). כלומר אין לו הקבעות פנימית. אף על פי האמור לעיל - בסופו של דבר שפינוזה כן מגדיר מה היא חירות האדם לפי דעתו, ונותן 2 אפשרויות מרכזיות  1) החרות היא ברכת האושר 2)שלטון התבונה על הרגישות.אנו נתרכז בתבונה כמפתח לחירות: חופשי הוא משתבונתו שולטת בריגשותיו. כלומר התבונה היא הדרך להשגת חירות. מכאן אתה למד - שיש לאדם דרגות שונות של חופש, תלוי ברמת השליטה של תבונתו על ריגשותיו.ניתן להסביר גישה זו בכך שנגדיר את האני האמיתי כאני החושב, כאני התבוני. שכאשר אני האמיתי שולט ואני פועל על פיו אזי אני חופשי באמת. אם יצרי וריגשותי שולטים עלי אזי אני משועבד. כפי שפינוזה מצין באתיקה (חלק ד משפט 68) "חופשי אני קורא לאדם המודרך אך ורק על ידי התבונה שלו".התבונה-  מפתח להתנהגות ראויה אצל האדםמכאן שפינוזה לוקח אותנו עוד צעד אחד קדימה, בכך שהוא מציין כי האדם שפועל מתוך תבונה והתגברות על הריגשות. הוא אדם שמתנהג כראוי. כלומר יוצא כי(אם נשתמש בשפה המתמטית...) :(תבונה + אדם) = אדם חופשי = אדם שמתנהג בצורה ראויה.   לסיכום: בשלב ראשון שפינוזה לוקח מהעולם את החופש והחירות כאשר הוא מציג לנו את הדטרמיניזם והסיבתיות שלו. בשלב שני, הוא מגדיר מחדש את המושג חופש, מראה כי האל הוא בעצם חופשי בהגדרה. בקשר לאדם, שפינוזה מראה כי גם האדם יכול להשיג את החופש בכך שתבונתו יגבר על ריגשותיו וידריך אותו בחייו. בניגוד לאל אצל האדם החירות היא לא הגדרתית ויש לה דרגות שהאדם צריך לטפס בהם בכוחות עצמו.[[הערת אגב - לפי דעתי, בהכנסת התבונה לטיעון שלו, שפינוזה ניסה ליצור לעצמו פתח מילוט מעולם שבו לאיש אין אחראיות על מעשיו כי הכל דטרמיניסטי. הרי ניתן לשאול מדוע התבונה שונה כלל מהריגשה? האם זה הוא עצם אונטולוגי אחר שונה מהנפש-אדם-אל-טבע שלא כפוף לחוקי הסיבתיות ששפינוזה דגל בהם כל כך? זה מזכיר לי את המשפט של רבי עקיבה ממסכת אבות "הכל צפוי והרשות נתונה" - מצד אחד הכול צפוי, אבל מצד שני עדיין יש פתח לרצון בחירה חופשים]]