שאלות ותשובות בפילוסופיה של המוסר - חלק ג'

שאלה 1

האם על פי עקרון הנזק יש לאסור פורנוגרפיה?

עקרון הנזק קובע כי "חירות היחיד צריכה להישמר כל עוד אין היחיד גורם או עלול לגרום נזק לאחרים". מיל טוען כי מותר לפגוע בחירות הזולת רק אם יש בכך (1) משום הגנה על היחיד והחברה (2) מפני נזק שעלול להיגרם מהפרט שגוזלים את חירותו. (3) משתמע מכך שהפרט חייב לתת דין וחשבון לאחרים אך ורק על פרטים שנוגעים לאחרים ולא על דברים הנוגעים אליו בלבד. ניבחן את הסוגיה תוך כדי בחינתה על בסיס עקרון הנזק.

ניתן לעלות מספר טיעונים נגד פורנוגרפיה כאשר העיקרים שבהם הם (1) ניצול לרעה של הנשים הלוקחות חלק בתעשייה הזאת (2) ההשלכות שיש לפורנוגרפיה על הציבור הצופים שנחשף במתכוון או שלא במתכוון לתכנים פורנוגראפיים (עידוד הטרדות מיניות, אלימות כלפי נשים וכו') (3) פגיעה ברגשותיהם של אנשים אשר לא צופים אבל עצם הידיעה אשר קיימת פורנוגרפיה מפריעה להם.  כעת נבחן את הטיעונים הללו.

1. ניצול לרעה של הנשים הלוקחות חלק בתעשייה: נניח שהטענה נכונה. אבל כנגדה ניתן לטעון כי הנשים הן מבוגרות עושות את ההחלטה על דעת עצמן לאחר שהבינו את ההשלכות השליליות יש לדבר על גופן ונפשן ולא בטוח שהטיעון כי הן עושות זאת בשל מחסור כלכלי מספיק משכנע (ניתן  לדוגמא  לטעון כנגד כי היה להן אופציות אחרות והן דווקא בחרו באפשרות הזאת.) כלומר הנזק שנגרם אם הוא נגרם, הוא תוך כדי הסכמה של הניזוקה ונראה כי הטיעון הזה הוא חלש יחסית.
2. ההשלכות שיש לפורנוגרפיה על הציבור הצופים שנחשף במתכוון או שלא במתכוון לתכנים פורנוגראפיים: נראה כי מדובר בטיעון שניתן לפריך או לאושש בדרכים אמפרים ולפחות על פי המובא בספר יש ראיות לכן ולכן. על כל פנים יש להגדיר במדויק מה הוא פורנוגרפיה ואיפה הגבולות לחומרים שנחשבים פורנוגראפיים וימצאו במחקר כמזיקים או לא.  

דיון מיוחד יש לערוך בהקשר של אדם הנחשף שלא כאן ברצונו לחומר פורנוגראפי. כאן מיל  טוען כי ישנה היזק בעלבון. כלומר כאן המקרה יותר פשוט – אם אדם שנעלב או נפגע רגשית כאשר נחשף לחומר פורנוגראפי אזי יש מקרה של נזק ולכן יש לאסור פרסום בפרהסיה של חומר כזה. (גם כאן צריך להגדיר מה זה פרהסיה – לדוגמא אם ישנה עיר איש לא נפגע מראית תוכן פורנוגראפי – האם אסור להציג שם בשלטי רחוב תוכן פורנוגראפי?).

3. פגיעה ברגשותיהם של אנשים אשר לא צופים אבל עצם הידיעה אשר קיימת פורנוגרפיה מפריעה להם: כאן אנו מדברים על אנשים שנפגעים מעצם הידיעה שמשהו אחר צופה בפורנוגראפיה. נראה כי במקרה זה האנשים נעלבים מכיוון שהם חושבים שלא מוסרי לצרוך חומר פורנוגראפי. לכן הטיעון הזה בעצם מניח את מה שהוא רוצה להוכיח – שפורנוגראפיה לא מוסרית. לכן נראה כי במקרה זה הטיעון לא תקף.

לסיכום נראה כי מההיבט של עקרון הנזק (האם היא מזיקה לחברה או לזולת) אין תשובה חד משמעית – חלק מהטיעונים נגד חלשים  (טיעון 3) חלקם קשים להגדרה וזקוקים למחקר נוסף (טיעון 2) וחלקם אינדיבידואלים וקשים להכללה (טיעון 1). לכן אין כאן תשובה חד משמעית. אם ימצא כי פורנוגרפיה אינה מזיקה לזולת וליברה – יהיה בלתי אפשרי לבסס איסור שימוש בה על בסיס עקרון הנזק.

שאלה 2

ההבחנה של קאנט בין ציוויים מותנים לבין ציוויים מוחלטים – במה היא מבקרת את אריסטו?

ראשית נסקור בקצרה את ההבחנה שקאנט עושה בין ציווים מוחלטים לציווים מותניים.

ציווים מותנים הם ציווים המציעים לאדם דרכי פעולה בתנאי שהוא כבר החליט מה היא מטרתו. (לדוגמא זריזות ופיקחות). כלומר הם מדברים על האמצעים ואדישים כלפי על התכלית. ציווי מותנים מתגלים תוך כדי חקירה וניסיונות וככזה הם יותר אובייקטיביים וקשה להתווכח עליהם.  

לעומתם הציוויים מוחלטים הינם ציווים אשר לא מדברים על אמצעי אלא קובע פשוט איך צריך לנהוג ללא קשר לתכלית כזאת או אחרת. לציות עצמו יש משמעות משל עצמה והיא לא אמורה להשיג משהו.  הציוות לציווי המוחלט היא תכליתו של הציות.

קאנט בונה את התיאוריה שלו תוך כדי פיתוח המושג ציווי מוחלט והגדרתו. מכיוון שאין תכלית  לציווי המוחלט אזי אליבא דה קאנט הצורה של הציווי המוחלט היא הדבר היחיד שאפשר להתבסס עליו כדי לקבוע את טיבו. מכאן הוא ממשיך וטוען כי אם הציווי המוחלט הוא חוק אזי צריך שיהיה כללי. ובשילוב שני התנאים הקודמים קאנט דורש כי לא יהיה סתירה לוגית תבניתית כאשר מעבירים את החוק מהמקרה הפרטי לו למקרה הכללי. מכיוון שתורתו של קאנט מבוססת על פיתוח הציווי המוחלט דווקא, אזי היא מקוטלגת כתיאוריה דאונטולוגית.

כעת נסתכל על אריסטו והשקפת עולמו  על המוסר ומוסריות. אריסטו לעומת קאנט כן טען שיש תכלית וכל הדברים בעולם קיימים לשם תכלית מסוימת. הוא טען כי תכליתו של האדם היא להגיע לאושר. מתוך דיון אריסטו מגיע למסקנה שהעיון והמחשבה הם אשר מביאים את האדם כיצור שהתייחד משאר הברואים בחשביה ותבונה אל האושר.  כבר בנקודה זו אנו נוכחים לדעת כי ישנה הבדל תהומי בין קאנט לאריסטו – בעוד שקאנט מכחיש את קיומה של תכלית וטוען כי עצם הציוות לציווי הוא בעל משמעות (הפעולה עצמה ולא לשם מה היא נעשית) אריסטו טוען  שכל המעשים צריכים להיעשות על מנת להגיע אל התכלית מסוימת. בעוד שהציווי המוחלט של שקאנט יכול להכיל מספר אי סופי של כללים, על פי אריסטו רק המחשבה הטהורה היא זו שתביא אותנו אל התכלית – האושר, וכל מעשה אחר צרך לקרב אותנו לכך.    

אריסטו ממשיך ומחלק את פעילויות המחשבתיות לשני תתי קטגוריות: 1) תבונה מעשית 2) ותבונה עיונית כאשר הראשונה היא ההדרכה במעשים והשנייה היא עיונית טהורה והיא לא משרתת מטרה מסוימת.

כאן ניתן ליראות הקבלה נוספת בין קאנט לאריסטו: גם התבונה המעשית וגם החובות המותנות שתיהן מעין אמצעים להגיע לתכלית מסוימת. אבל כאשר מדברים על תבונה עיונית מתגלה ההבדל בין שני הפילוסופים – בעוד קאנט רואה את הציוות לציווי המוחלט כתכלית בפני עצמה אריסטו רואה את המחשבה הטהורה כאמצעי להגיע אל התכלית העליונה – האושר.  לפי דעתי כאשר מסתכלים על התורה של קאנט אנו מבחינים כי אריסטו אימץ כאן רעיונות דאונטולוגית נראה שבאיזשהו מקום אריסטו נותן ל מחשבה הטהורה מעמד עצמאי מעבר לאמצעי להגיע לאושר ובזה הוא חוטא קצת ב "דאונטולוגיות" – כלומר יש כאן כבר מעשה ש