שאלות ותשובות: מדקארט עד יום - חלק ה' (יום)

שאלה 1

באיזו מידה ניתן לראות בביקורת מושג ה"אני" לפי יום, כפיתוח של תורת ברקלי? פרט ונמק

ראשית נזכיר בקצרה מה הייתה עמדת ברקלי בהקשר לזהות האישית, לאחר מכן נסקור את עמדת יום בנושא זה כולל הביקורת העצמית שלו על עמדתו ולבסוף נראה כיצד הדבר היווה פיתוח לרעיונותיו של ברקלי.

האני על פי ברקלי - להיות משמע לתפוס

ברקלי טוען כי להיות פירושו לתפוס. כלומר בזה שאני תופס את המקלדת מולי - לא רק שאני "מקיים" את המקלדת(תורת האידיאליזם של ברקלי - מושא אינו קיים אם איש לא תופס אותו) , אלא בעצם אני מגדיר את עצמי כישות תופסת. לכל תפיסה יש בהכרח תופס. לדידו של ברקלי האידאות הנתפסות צריכות להיות מאוחסנות או נתפסות במקום מסוים - ומקום זה הוא "האני" התופס אותן.

[[כהערת שוליים אציין כי ברקלי יצא נגד הרעיון הזה כאשר לוק דיבר על עצמים - הוא טען כי אין משמעות לעצמים כמשען לתכונות. אבל כאן הוא כן מדבר על האני כמשען במובן מסוים לאידאות]]    

יום וביקורתו על ברקלי

"התפיסות אינן מצריכות שום דבר שיה משען למציאותן" ( מסכת ע' 322). יום כופר בהנחה הבסיסית של ברקלי כי יש צורך באני כמקום אחסון או משען לאידאות לתפיסות - תפיסות יכולות להימצא סתם כך בלי זיקה לדבר זולתן. לא צריך להיות מושא תופס כדי לתפוס את התפיסות. לדידו של יום - בני אדם (האניים) אינם אלא "צרור או קיבוץ של תפיסות שונות" (מסכת ע' 323).הוא מצמצם את התודעה ומעמיד אותה על זרם של תפיסות מתחלפות. מעבר לכם אין שום אובייקט (אני לצורך העניין) שהתפיסות הללו שייכות לו או מתרחשות בו. האישיות אינה אלא אוסף של תפיסות בלי דבר מה המהווה מצע עבורן.   

יום מבקר את  יום   

יום מבקר את רעיון האני שלו כרצף או צרור של תפיסות. הוא מציין כי שיטתו מביאה אותו לשני עקרונות שהוא מתקשה לקבל בו זמנית:

א. כל התפיסותינו המובחנות הן נמצאים מובחנים. (האטומיזם של יום)  

ב. לעולם אין האוח תופסת שום קשר ממשי בין נמצאים מובחנים.  (מסכת ע' 357).

יום טוען כנראה כי העקרונות הללו לא מסתדרות עם התפיסה היום יומית שלנו שבו אנו מרגישים כאילו ש התפיסות שלנו מאוחזות במשהו פשוט ואישי - קרי אני. כלומר הוא מתקשה להשלים עם המסקנה שלו עצמו שאין גורם על שמארגן ומקשר בין רצף התפיסות הבלתי קשורות.

פיתוח תורת ברקלי על פי הגדרת האני של יום

כפי שרמזתי לעיל - נראה כי יום לוקח את הביקורת של ברקלי על יום בהקשר למושג עצם ומרחיב אותו על המושג "אני". אם ברקלי טען כי זה אבסורד לחשוב על עצם כמשען לתכונות וכי יש לראות את העצמים כלא יותר מאשר קיבוץ או צרור של תכונות (צבע, צליל, צורה וכו) אזי יום אימץ ואף הרחיב את גבולות הביקורת הזאת וטען כי גם האני אינו יותר מאשר צרור של  תפיסות.

לסיכום:

- לוק (דקארט ואריסטו) טענו כי עצם הוא המשען או המצע של התכונות

- ברקלי - העצם הוא מושג חסר משמעות - אינו אלא צרור של תכונות שקיימות בגלל שמשהו תופס אותם

- יום - גם "התופס" הוא חסר משמעות. התופס אינו אלא רצף וצרור של תפיסות.

שאלה 2

מדוע לפי יום הספקנות לא חלה על משפטי המתמטיקה? פרט ונמק.

ראשית נפתח בסקירה קצרה של חלוקת המושאים השכליים על פי יום ונראה לאיזו מהן שייכת הידיעה הברורה ובאיזו מהן יש מקום לספקנות.לאחר מכן נראה כיצד המתמטיקה משתלבת בחוקה זו.

יחסים בין אידאות לעומת ענייני עובדה

יום מבחין בין יחסים בין מושגים או אידאות לבין עניינים שבעובדה.

על פי יום המתמטיקה ,(הגאומטריה, אלגברה והאריתמטיקה) שייכות לסוג של יחסים שבין מושגים. אלו הן חיווים ודאיים אם על דרך השגה ישירה (אינטואיציה) או על דרך המופת. אמיתות מתמטיות כמו 1+1 = 2 ,או משפט פיטגורס הן נכונות תמיד ללא קשר לקיום בפועל של משולשים או לזמן (זה היה נכון גם לפני הבריאה). משפטים מסוג זה ניתנים לגילוי מתוך מחשבה בלבד ואי אפשר לעלות על דעת את ניגודם (אי אפשר לחשוב על עיגול שיחס בין ההיקף שלו לרדיוס הוא לא 3.14...יש כאן אי אפשרות לוגית).

לעומת זאת טענות בעניינים שבעובדה מדברים על דברים שאמיתתם נקבעת על פי ראיות ניסיוניות ותוקפן נובע מן המתרחש בפועל ולכן עדין אפשר לעלות על הדעת טענות מנוגדות. (כדור הארץ לא עגול - אולי זה לא נכון אבל אין כאן סתירה לוגית ואני יכול לדמיין מצב כזה).

את שני היחסים הללו ניתן לחלק על פי שלושת הקריטריונים הבאים: אנליטי מול סינתטי, אפריורי מול אפוסטריורי, והכרחי מול מקרי (קונטינגנטי)  

אנליטי מול סינתטי

טענה אנליטית היא טענה שאמתותה תלויה לגמרי במשמעות וביטוים המופיעים בה.

לעומת זאת טענה סינתטית היא טענה שאמתותה אינה תלויה אך ורק במשמעות הביטויים המופיעים בה.

כאשר יום מדבר על יחסים בין אידאות הוא מדבר על יחסים אנליטים. לעומת זאת טיעונים בעניינים שבעובדה - מצריכים מידע נוסף שמתקבלות דרך ניסיון.

אפריורי מול אפוסטריורי

יש כאן הבחנה אפיסטמולוגיית: ידיעה אפריורית היא ידיעה שמתקבלת ללא ניסיון. ידיעה אפוסטריוריית היא ידיעה בעקבות ניסיון. כפי הסברנו לעיל ידיעה מתמטית לא דורשת ניסיון והיא הייתה נכונה גם אם לא היה כלל עולם בנמצא. ולכן מן ההכרח הוא שהידיעה בה היא אפריורית. ואת בניגוד לידיעה של עניינים שבעובדה שמחייבים ניסיון ולכן הן בהגדרה אפוסטריוריות.

והכרחי מול מקרי (קונטינגנטי)

טענה היא אמיתית בהכרח אם שלילתה כרוכה בסתירה פנימית. לעומת זאת טענה יכולה להיות נכונה אבל שלילתה לא תגרור סתירה לוגית ולכן היא לא נכונה בהכרח אלא בצורה מקרית. לדוגמא אין אנשים שגובהם הוא מעל 5 מטר. שלילת טענה זו אולי לא נכונה (כפי שהעולם שלנו בנוי) אבל בטח שהיא לא סתירה לוגית.

מתמטיקה

יום מגדיר את המתמטיקה כיחס בין אידאות שהאמנות בנוגע להם יכולות להיות ודאיות ואמיתות בהחלט. הוא רואה את הטיעונים המתמטיים כטיעונים אנליטים (אמתותם תלויות במשמעות וביטוים המופיעים בהן), אפריורים (אין צורך בניסיון כדי להוכיח את נכונותן) והכרחיות (שלילתן תוביל לסתירה לוגית).

בנוסף לבוחן הסתירה יום גם מציע את הבוחן הפסיכולוגי באופיו אשר טוענת כי אם אפשר לעלות על דעת טענה מסוימת אזי היא יכולה להיות אמיתית בסיטואציה מסוימת אפילו אם בעולם / יקום שלנו זה שקרי (העולם שטוח).

לעומת זאת טענות מתמטיות אי אפשר לעלות על הדעת את שלילתן (שורש של 4 זה לא 2 ו -2).

המבחנים שהזכרנו לעיל מביאים אותנו למסקנה כי לפחות במתמטיקה יש אפשרות להסיג ודאות מלאה וזאת בניגוד לכל שאר מדעי הטבע.

לסיום נציין כי יום מטיל לכאורה גם ספק במסקנות המתמטיות כאשר הוא בסס את ספקו באפשרות שהמתמטיקאי יטעה. אבל נראה שטיעון ספקני זה אין בכוחו לפגוע ביסודות המוצקים של המתמטיקה עצמה ללא קשר למתמטיקאים שמתעסקים איתה.