שאלות ותשובות: מדקארט עד יום - חלק ו' (לייבניץ)

שאלה 1

כיצד לייבניץ קושר בין שלושת המושגים הבאים: מונדות, דרגות בהירות ועכירות, אלוהים?

ראשית נעמוד על משמעות הביטויים מונאדה, דרגת בהירות ועכירות ואלוהים אצל לייבניץ ולאחר מכן נבחן כיצד לייבניץ מקשר בין מושגים אלו.

מונאדה - אבני היסוד של המציאות:

לייבניץ מבקר באופן עקרוני את המושג אטום כפי שהיה מובן בתקופתו כעצם חומרי שלא ניתן לחלוקה. לדידו, לא יתכן עצן חומרי שתופס מקום במרחב שלא ניתן לחלק אותו ליחידות קטנות יותר. לכן הוא הוא מציעה חלופה לגישה זו בכך שהוא טוען כי אבן היסוד של המציאות היא גוף רוחני (ולא חומרי) שלא ניתנת לחלוקה - מונאדה. המונאודת עצמאיות מרגע הבריאה שלהן ע"י האל. אין להן תלות לעולם החיצון ("אין להן חלונות") - כלומר כל מה שקורה בה מתרחש מהפנימיות שנטבע בה כאשר נוצרה.

כל המציאות שלנו מורכבת ממונאדות - כלומר המציאות כולה היא רוחנית (אף על פי שמקבץ של מונאדות מהוות בצורה כל שהיא גוף חומרי שמציית לחוקי הפיזיקה). כאן הוא מזכיר מאוד את האידיאליזם של ברקלי.

למונאדות מספר תכונות מרכזיות. ראשית כל מונאדה משקפת את היקום כולו. כמו כן כל מונאדה שואפת תמיד לשינוי פנימי, ויש לה פרצפציה (תפיסה).  

תפיסות ודרגות בהירות ועכירות:

כאמור מונאדות מתאפיינות ביכולת תפיסה או פרצפציה. המונדות שונות זו מזה (למעשה אין שתי מונאדות זהות) והמבדיל ביניהן היא רמת התפיסה של כל אחת מהן.בקצה אחת קיימות מונאדות עם תפיסות ברמה מאוד נמוכה - עכורות ומעורפלות, ומצד שני קיימות מונדאת עם תפיסה בהירה ביותר.   המונדות מתחלקות ל 4 קטגוריות עיקריות אשר המבדיל ביניהן היא רמת הבהירות של הפרצפציה:

א.      מונדות הדומם והצומח, שדרגת הבהירות של הפרצפציה שלהן היא מזערית. לא מודעות לעצמן ולא לחוצה להן.

ב.      מונדות בעלי החיים, המתברכות בכשרים של זיכרון, רגש וקשב. הן לא בעלי תודעה עצמית.

ג.    הנפשות של בני אדם, מונדות אלה ניחנות בפרצפציה מדרגה גבוהה במיוחד, המכונה אפרצפציה או תודעה. כאן המונאדה כבר מודעת לכך שהיא משקפת את העולם שמוחצה לה. יתרה מזאת המונאדה מסוגלת לתפוס גם את האמיתות הנצחיות של לוגיקה והמתמטיקה.

((ד. מונאדה של האל אשר היא הבהירה ביותר. המונדה הראשית והעליונה. ))

דרך אגב - כאן לייבניץ מדבר לראשונה על מושג של תת-מודע :פרצפציות ברמה נמוכה כך שהמונדה עצמה לא מודעת להן.

האל ע"פ לייבניץ

כאמור האל אצל לייבניץ הוא הבורא את המונדאות (לא כאל של שפינוזה שהוא המציאות). האל הוא יש הכרחי שלם ואין סופי. קיומו של האל מוכחת בעזרת 3 הוכחות (שלא ארחיב עליהן כאן): האונטולוגית (האל שלם בתכלית - לכן מכיל בתוכו גם  את המושג קיים ולכן הוא נמצא בהכרח), הוכחה קוסמולוגית (הוכחה בעזרת עקרון הטעם המספיק - צריך להיות עצם הכרחי כטעם מספיק לעצמו) והוכחה על סמך מציאותן של האמיתות הנצחיות (יש אמיתות נצחיות, הן צריכות להיות קיימות בשכל של משהו, משהו נצחי הוא האל).  

האל של לייבניץ מתואר כשען מומחה - בבריאה של העולם ( קרי המונאדות) הוא העניק למערכת הרמוניה מופלאה כזאת שמאז הבריאה לא היה כבר צורך בהתערבותו. בכך מוסברת הסיבתיות בעולם למרות שאין המונאדות מתקשרות ביניהם או מגיבות זו לזו.

האל של לייבניץ כפוף לאמיתות הנצחיות של המתמטיקה. בנוסף הוא טוב מוחלט.

סיכום

לייבניץ מתאר עולם עם ריבוי אשר מורכב במהותו ממונאדות רוחניות אשר באות לידי ביטוי בתופעות החומריות שאנו תופסים בחושינו.מונדות עצמאיות, בלתי קשורות ואין להן אינטרקציה עם העולם החיצון. כל אחת מהן היא "יקום" - על אחת משקפת את היקום.  מונדות נבדלות זו מזו על פי דרגות העכירות והבהירות שלהן אשר מעניקות להן במובן מסוים את רמת התודעה שלהן לעצמן ולכל שהן משקפות את היקום.

האל הוא האחראי לבריאת המונדות ולכך שהן מתנהלות בצורה הרמונית למרות שאין שום אינטראקציה ביניהן.

שאלה 2

מהם הקשרים בין מושגי האלוהים של: לייבניץ, ברקלי, דיקארט?

(בתשובה זו יש חזרה על חומרים ממנים קודמים)

ראשית נבהיר את מושג האל על פי כל אחד מן הפילוסופים שנזכרו בשאלה ולאחר מכן נראה את הקשרים בין המושגים השונים.

האל על פי דקארט:

דקארט מגיע להכרה באל רק לאחר שהוא מכיר בקיומו שלו (של נפשו).הוא מגדיר אותו כיש מושלם והאין סופי כאשר רוע או רמאות יחשבו לפגם בשלמות הזאת. אצל דקארט האל למעשה משמש כעוגן שבעזרתו אנו יכולים לטעון כי העולם החיצון קיים ושיש באפשרותנו להכיר עולם זה. האל הוא הכלי מרכזי ואולי היחיד שמאפשר לספקן לצאת מתוך עצמו ולהכיר בעולם החיצון. האל הוא "החותמת כשרות" של המציאות ושל הבנת המציאות על ידי החושים. יתרה מזו, גם חוקי הטבע, המתמטיקה והפיזיקה, נכונים אך ורק אם יש אל לא רמאי. אבל חשוב לציין כי האל יכל באותה המידה גם ליצר חוקי טבע אחרים וגם חוקי מתמטיקה אחרים.

האל על פי ברקלי:

ברקלי מיחס לאל שני תכונות מרכזיות: אחת סבילה כישות שתופסת את המציאות  והשנייה אקטיבית יותר כישות שבוראה את המציאות. נתחיל עם ההגדרה הראשונה:

אחד היסודות המרכזים ביותר בתורתו של ברקלי היא האידאליזם שלו - מושא אינו קיים אם איש לא תופס אותו. (כאשר איש לא רואה / תופס  את הבית שלי - הוא לא קיים). אולם, החוויה היום יומית שלנו סותרת את הרעיון הזה.כיצד נסביר את הרציפות של המושאים לאורך זמן ובין אנשים שונים, אם הם כאלו סוביקטיבים וכל הזמן נעלמים ומופיעים מחדש?

ברקלי פותר את הבעיה הזאת בכך שהוא טוען (עקרונות דעת האשם - סעיף 6) כי כאשר המושאים אינם נתפסים על ידיי משהו, אזי הם נתפסים ו"מתמידים בקיום ברוחה של נשמה נצחית כלשהי" - דהיינו האל.  

תפקיד האל על פי ההוכחה זו היא לקיים את העולם בכך שהוא תופס אותו (את העולם) כאשר אף אחד אחר אינו תופס אותו.

הגדרה השנייה של האל היא כבורא מתמיד של המציאות. ברקלי טוען כי לכל דבר יש סיבה. אך באותו זמן הוא טוען לאידאות אין יכולות סיבתית. מכאן אידאות התחושה הלא רצוניות שלי (אני נשרף שאני נוגע באש) נגרמות על ידי ישות אחרת שהיא אחראית להמצאות האידאות בנשמה שלי. ברקלי מיחס את התפקיד הזה לאל. כלומר האל הוא מקור האידאות בנפשי. תרה מזו, תפקיד האל הוא לא רק לברוא את האידאות אלא גם "לשדר" אותם לנפשנו בסדרמסוים שאנו תופסים אותו כמסודר על פי חוקים מסוימים (סיבתיות). לסיכום, תפקיד האל הוא להיות מקור כל האידאות ובכך ליצור את העולם בצור מתמדת.

 

האל ע"פ לייבניץ:

על תפקיד האל על פי לייבניץ הרחבנו בשאלה הקודמת. רק נסכם כאן בקצרה כי לייבניץ ראה את האל כיוצר המונאדות - אבני היסוד של המציאות (הוא עצמו הוא המונדה הבהירה ביותר). בנוסף הוא ברא את המונאדות בצורה הרמונית כזאת שמעבר לבריאה הראשונית לא היה יותר צורך בהתערבותו. הוא דאג בכך כי למרות שאין אינטראקציה בין המונאדות הן נמצאות במצב הרמוני מושלם עם שאר המונאדות בעולם. גם על פי לייבניץ האל הוא מוכפף לחוקי הלוגיקה הנצחיים.

הקשר בין מושגי האל

ראשית מהזווית האפיסטמולוגית. נראה כי בעוד אצל דקארט וברקלי האל משמש כישות שמאפשרת כלל ידיעה של העולם החיצון (אל הלא רמאי של דקארט או האל "שמשדר" אידאות אצל ברקלי") אצל לייבניץ תפקיד האל הוא פחות מרכזי בתחום הזה.

נקודה  מעניינת נוספת שעלה מהשוואה בין דקארט ללייבניץ הוא העובדה כי בעוד דקארט רואה את האל כיוצר האמיתות הנצחיות, לייבניץ מכופף את האל לאמיתות הללו.

נקודה נוספת היא שאצל ברקלי ולייבניץ האל, האדם  והעולם בסופו של דבר רוחניים. דיקרט שם את האל בקטגוריה שונה מן העולם וטען כי העולם החומרי הוא עצם מתפשט לעומת הרוחניות של האל והנפש.

נקודה אחרונה בין לייבניץ לברקלי: בעוד שלייבניץ "מסיים" את המעורבות של האל ברגע היצירה, ברקלי מכריח את האל לברוא את האידאות כל הזמן גם אחרי הבריאה הראשונית.  

שאלה 3

קרא את הקטע שלפניך הלקוח מספרו של וויט פסיכולוגיה ופילוסופיה והשב על השאלות שאחריו: "גלילאו טען לאור מחקריו בפיסיקה ובאסטרונומיה כי הטבע כתוב באותיות מתמטיות. דיקראט הקצין זאת וטען כי לא רק העולם החומרי כתוב באותיות מתמטיות, אלא גם עולם החי. החיות הן מכונות, אך האדם אינו מכונה כי יש לו נפש ("אני חושב לכן אני קיים"). ניוטון לקח ברצינות את דברי גלילאו ואת גישת דיקראט והוכיח כי כל היקום, גם התפוח הנופל מהעץ וגם כוכבי הלכת נוהגים על פי חוקים הניתנים לניסוח מתמטי. הפסיכולוגיה הושפעה רבות מעמדות גלילאו, דיקראט וניוטון". א. כיצד, לדעתך, מושג המונדה של לייבניץ מאפשר אלטרנטיבה וביקורת על העמדות של גלילאו ודיקארט (פסיכולוגיה כתיאוריה של התנהגות, תיאוריה של גוף ונפש)? ב. כיצד תורת העצם של שפינוזה מהווה הקצנה ופיתוח של העמדות של גלילאו ודיקארט?

 

א.  לייבניץ הכיר בחוקי המתמטיקה והלוגיקה כחוקים נצחיים ברמה שאפילו האל כפוף להן. אך יחד עם זאת בחלוקת העולם האונטולוגי שלו יש מקום רק למונאדות שהן ישים רוחניים. לייבניץ מודה כי "צבר" של מונאדות  מיצרות בדרך כל שהיא ישות חומרית. ואומנם ישות זו היא כפופה לחוקי הסיבתיות. כלומר הגופים החומרים (צברי המונאדות) מתנהגות כמו כדורים על שולחן ביליארד.  אחרי שהסכים עם השליטה של חוקי הפיזיקה ברמת "המקרו" לייבניץ שולל את הגישה הזאת ברמת "המיקרו" בכך שהוא שם את כל היש האונטולוגי על ספקטרום אחד של ישים רוחניים כאשר המבדיל ביניהם הוא דרגת הבהירות של המונאדה (המודעות שלה לעצמה ולעולם החיצון). הפעולה היחידה שיש אצל המונאדות היא התפיסה - פרצפציה. כאשר מה שמניעה את המונדה לתפוס היא השאיפה הטבועה בה על ידי האל. אין אינטראקציה בין המונדות  (לכן אין מקום לסיבתיות) והכל מוכתב מראש על ידיד ההרמוניה האלוהית.

כלומר בניגוד לניוטון ולדקארט - אף על פי שנראה לנו כי הטבע או בעלי החיים הם לא יותר מאשר מכונות שנשלטות על ידי חוקים דטרמיניסטים - אין אלו יותר מאשר תופעות. (כמו קשת בענן). מהות המציאות מוכתבת על ידי עצמים רוחניים שאין הן כפופות לחוקים סיבתיים אלא אך ורק לאופן שאך ברא אותן במעשה בראשית. ואין מבחינה מהותית שונה אבן (ובטח ובטח שבעל חיים) מבן אדם. לשניהם יש מונאדות רוחניות בבסיסם (כמו שהסברנו כבר מונדאדות מאיכויות שונות).

יתר מזאת לייבניץ לראשונה מדבר על תפיסות שהן רק בתת-מודע או פרצפציות קטנות. אלו תפיסות שלא מודעות למונאדה (וככזה לנפש של האדם לצורך העניין).

לסיכום נראה כי לייבניץ כופר בניסיון של ניוטון או גלילאו להחיל חוקים דטרמיניסטים על נפש האדם - ובמובן מסוים מציל לייבניץ את הפסיכולוגיה מידי המתמטיקה והלוגיקה.

ב.שפינוזה מרחיב את רעיון הדטרמיניזם והסיבתיות מעבר לעולם החי ומחיל אותו אף על האדם והאל בכבודו ובעצמו. כלומר גם הנפש שלנו וגם האל במובנים מסוימים כתובים בשפה המתמטית.

בעוד אצל דקארט הממשות הייתה מורכבת משלושה סוגים של ישים – האל, עצם מתפשט אחד (העולם החומרי), והרבה עצמים חושבים, דקארט דגל במוניזם שטען כי כל המציאות היא עצם אחד ויחיד שהוא האל.  כלומר מבחינת שפינוזה הטבע, האדם (הנפש או הגוף) והאל, חד המה וכולם כפופים לחוקים הסיבתיים - בדיוק כמו שדקארט חשב שהחתול הוא מכונה או גלילאו חשב שהטבע כתוב בשפת המתמטיקה.

לסיכום הדטרמיניזם המוחלט והסיבתיות שמונחות בבסיס תורתו של שפינוזה לא משאירות מקום לחופש רצון כפי שאנחנו מבינים אותה - לא אצלנו ולא אצל האל (למעשה אנחנו והאל הם אותו היש בסופו של דבר). כל דבר יש לו סיבה - גם ברמה החומרית וגם ברמה הנפשית (אידאה). ולכן לא נשאר מקום לחופש רצון כפי שאנו מכירים אתה.

כלומר אצל שפינוזה הפסיכולוגי צריכה להיות תת-תחום במתמטיקה) ואים הבדל למעשה בין הגוף לנפש של האדם.

(רק נצין  כאן כי  למרות שעל פי המושגים שלנו האל הוא לא חופשי (שהרי הוא פועל מתוך הכרח טבעו), ע"פ הבנתו של שפינוזה את החופש האל הוא חופשי היחידי למעשה : האל מוגדר כסיבת עצמו ועצם היחידי שקיים במציאות. הגדרת עצם הוא דבר שלא זקוק למושג של דבר אחר. ולכן שום סיבה חיצונית לא משפיעה עליו והוא פועל רק מתוך הכרח טבעו ולכן הוא חופשי. (סיבת עצמו = עצם = אל))