שאלות ותשובות: מדקארט עד יום - חלק א' (קארט)

שאלה 1

א. הסבר שתי הוכחות לקיומו של אלוהים על פי דיקארט.

ב. האם לדעתך, דיקארט מאמין במה שהוא מוכיח, או שהוא עושה זאת בגלל חששו מהממסד הדתי? פרט ונמק

א. שתי ההוכחות העיקריות לקיום האל על פי דקארט: ההוכחה הקוסמולוגית וההוכחה האונטולוגית:

• ההוכחה הקוסמולוגית: לשם הוכחה זו דקארט משתמש בשני כלים עיקרים: אידיאה ועקרון הסיבתיות.

האידיאה:  הוכחה זו מתבססת על התבוננות פנימית בנפש של החושב ו"ספירת מלאי" של האידיאות שטבועות במחשבותינו. אידיאה על פי דקארט הוא צורתה של המחשבה – כל מה שנתפש בנפש בצורה בלתי אמצעית. לא העץ או כל תהליך פיזי אחר שקור בעץ (גירוי בעצב של העין וכו) – אלא האידיאה שלו כפי הוטבעה בנפש שלנו. דקארט מבחין בין שלושה מקורות של אידיאות:

• טבועה מלידה
• אידיאה שמקורה מבחוץ לנפש שלי (כלומר שיש מושאה שגורם אותה)
• אידיאה שאני , הסובייקט, החושב המצאתי אותה

בשלב ראשון ההוגה נמצא במצב ספקני מוחלט ולכן מלבד הקיום שלו עצמו כל האידיאות הן פרי המצאה (וזאת מכיוון שאין מושאים חיצונים).

עקרון הסיבתיות: ע"פ דקארט "המושלם יותר כלומר מה שמכיל בתוך עצמו ממשות רבה יותר אי אפשר שיהיה תוצאה של המושלם פחות". כלומר מצד אחד לכל דבר יש סיבה ומצד שני היותר (מבחינת ממשות) לא יכול להיווצר מהפחות. ובהקשר של האידיאות, אזי דרגת הממשות הצורנית (ממשות של המושא מבחינה זו שהוא קיים באמת במציאות מחוץ למחשבה שלי) של סיבת האידיאה צריכה לעלות על דרגת הממשות האובייקטיבית (כתכונה של מחשבתי) שיש לאידיאה.  

כעת להוכחה עצמה:

ההוגה סוקר את כל האידיאות שיש ברוחו ומוצא כי ממשותם של כולן היא פחות מאשר ממשות הצורית של עצמו (הקוגיטו שכבר הוכחנו כי הוא הבהיר והמובחן ביותר). כל אידיאות מלבד אידיאת האל שהיא אידיאה אין סופית. מכיוון שמצויה בי אידיאה של שלמות אין סופית של האל, והאידיאה שלי עצמי היא סופית ולא שלמה, וכפי שאמרנו לא יכול להיות סיבה שהיא פחות ממשית מהתולדה, אזי סיבת האידיאת השלמות האין סופית והיא מחוצה ממני ומקורה צריכה להיות במושא אין סופי ושלם. וזה הוא למעשה ההגדרה של האל. ולכן האל קיים.

ביקורות כאן הן קודם כל על ההנחות שיש סיבתיות ושהסיבה חייבת להיות יותר "גדולה" או ברורה וממשית מהתוצאה.

• ההוכחה האונטולוגית:  אני חושב שבבסיס ההוכחה הזאת עומדות שני ההנחות עיקריות. ראשית  שלא ניתן להפריד בין מהות האל למציאותו ושנית שהאל הוא יש מושלם בתכלית וככזה הקיום הוא אחד התכונות הגדרה שלו. ולכן זה יהיה סתירה להגדיר אל בלי קיום ולכן האל קיים במציאות.

בשלב הזה דקארט כבר יודע כי כל מה שהוא מכיר באופן בהיר ומובחן כשייך למשהו אכן שייך לדבר זה. ועל בסיס זה הוא טוען כי ראשית ברור לו לגמרי שיש בו אידיאת השלמות ושנית שברור לו לגמרי שאי אפשר להפריד בין האל למהותו.

מן ההוכחה הזאת אנו למדים כי שלמות האלוהית היא מקרה מיוחד שבו אפשר להסיק מהמהות על המציאות. (אין זה כך למשל המתמטיקה – אם יש מהות של משולש זה לא אומר שהוא קיים במציאות ).

הקיום של האל נובע בצורה ישירה מההגדרה שלו. הוא הדבר היחד שמכיל את הכול ולכן גם את "הקיום במציאות" ועל כן אי אפשר להגיד אלוהים לא קיים כי יש כאן סתירה. יש לשים לב שלא מדובר כאן על קשר מושגי כמו הר וגיא – כי הרי יכול להיות גם מהותית יש מושג כזה הר שמחייב קיום גיא אבל בפועל לא קיים שום הר. אבל אצל האל הקיום הוא חלק הכרחי מן ההגדרה בשל היותו שלם.    

הביקורת העיקרית כאן היא על הטענה שאם בהגדרת מהות האל מופיעה מציאות, אין זה אומר שהוא יהיה קיים בפועל במציאות. טענה נגדית אחרת היא שמציאות אינה תכונה כלל ולכן היא לא יכולה להיות חלק מתכונות האל.   

ב. השאלה האם דקארט האמין במה שהוא כתב על האל או לא היא שאלה לא פשוטה ויש לה צדדים לכן ולכן. אני אביא את הטיעונים לשני הצדדים ובסוף אציין מה היא דעתי האישית בנושא.

טיעונים בעד הדעה שדקארט האמין ובהוכחה שלו: ההתעסקות באל היא חלק מהותי ביותר בתורתו של דקארט. האל הוא הכלי מרכזי ואולי היחיד שמאפשר לספקן, לצאת מתוך עצמו ולהכיר בעולם החיצון. האל הוא "החותמת כשרות" של המציאות ושל הבנת המציאות על ידי החושים שלי. יתרה מזו, גם חוקי הטבע, המתמטיקה והפיזיקה, נכונים אך ורק אם יש אל לא רמאי.  

גם דרך ההוכחה מחזקת את הדעה שהוא האמין בהוכחה שלו - דקארט לא מוכיח את קיומו של האל בעזרת נפנופי ידיים אלא בדרך לוגית ביותר (ראה לעיל את הוכחה האונטולוגית). לכן כרציונאליסיט, נראה שלא היה לו ברירה אלא להכיר בתוצאות ההוכחה שלו.

טיעונים נגד הדעה שדקארט האמין בהוכחה שלו: לפי דעתי הטיעון הכבד ביותר כאן הוא דווקא לא מתוך העבודות של דקארט אלא דווקא הסביבה שבה הוא פעל. דקארט פעל בתקופה שבה הכנסייה שלטה והשליטה את דעותיה; תקופה של אינקויזיסציה שבו אנשים איבדו את רכושם ואף את חייהם בגלל הדעות שלהם. לכן, אפשר להגיד שדקארט לא היה יכול להתבטא אחרת.

דעתי בנושא: לפי עניות דעתי, דקארט, אולי כמו אריסטו, האמין באל כסיבה ראשונית, שיש המושלם והאין סופי. הגדרה כזו של האל מתחייבת כדי לפתור בעיות פילוסופיות רבות כולל הבעית הספקנות של דקארט. אבל יחד עם זאת, אין שום ראיה שהאל שדקארט מצייר הנו הוא אל שנתן מצוות לבני אדם או בכלל מקיים איזשהו קשר איתם.

נראה כי דקארט מאמין ומוכיח את קיומו של אל פילוסופי ואל זה הוא לא בהכרח אל דתי כפי שאנו מכירים היום מהדתות המונואיסתיות.

שאלה 2

כיצד דיקארט קושר בין שלושת המושגים הבאים:אלוהים, עולם חומרי, ספק.

הספק המוחלט, ההכרה באל ובעקבותיו ההכרה בעולם החומרי, הוא אחד הצירים המרכזים בהיגיונות של  דקארט כפי שאפרט בהמשך.

בראשית היה הספק המוחלט

ההוגה מתחיל את המסע שלו בהטלת ספק מוחלטת על כל ידיעה או השערה שיש לו. הוא מתחיל את היציאה שלו מהתוהו ובהו המוחלט שהוא נמצא בה,בעזרת ידיעה ודאית אחת - שהעובדה שהוא חושב אומרת בוודאות שהוא קיים בתור ישות חושבת. הקגניטו.

אלוהים - המפתח ליציאה מהספק

תוך כדי התבססות על הידיעה על קיומו הנפשי החושב, דקארט מוכיח כי האל קיים. הוא מציע שלוש הוכחות לקיום האל כפי שפירטתי שתיים מהן בשאלה 3. מעבר להוכחה של קיום האל, דקארט גם מוכיח כי האל הוא לא רמאי. לדידו של דקארט רמאות משקפת חיסרון, והאל על פי הגדרתו הוא שלם אין סופי ולכן לא יתכן שקימת בו חיסרון כלשהו. העובדה שהאל קיים והוא לא רמאי, מהווה כלי חשוב להמשך הוכחה לקיום העולם החומרי.

גאולת החומר מתהום הספקנות

ההוכחה של דקארט למציאות עולם החומר,  מתבססת על קיומו של האל הלא רמאי. מהלך ההוכחה הוא כדלקמן: דקארט מודה שיש לו תפיסות סבילות שיש כוח פעיל מאחוריהן כאשר כוח זה הוא לא השכל שלו (כי אחרת הוא היה מבחין בכך) ולכן מקור התחושות הוא מהעולם החיצוני לנפשו. אבל כאן יכול להיות שהתפיסות שלו הן מעשה תרמית של האל (אין באמת עולם חומרי אלא האל יוצר אשליית מציאות חומרית). אבל כאן נכנס לתמונה הטיעון כי האל לא רמאי, לכן לא יכול להיות שהו מרמה אותי באשליות. ולכן המסקנה היא כן קיימת עולם חומרי שהוא המקור לתחושות שלי.

אולם הקשר בין האל לעולם החומרי לא תם כאן. דקארט נצרך לשרותיו של האל גם כדי להסביר את התנועה וההשתנות בעולם. עולם של עצמים מתפשטים שמציתים לחוקי הגאומטריה צריכה להיות סטטית ולא נידת ומשתנה כפי שאנו תופסים את העולם. כדי להתגבר על המכשול הזה דקארט טוען כי האל בורה את המציאות בצורה מתמדת וכך הוא מקנה לה רציפות של זמן ותנועה במרחב.

לסיכום, הוא המקום שממנו מתחיל דקארט ובעזרת האל (וקוגיטו) הוא מגיע בסוף למסקנה לקיום העולם החומרי.