שאלות ותשובות בפילוסופיה של המוסר - חלק ה'

שאלה 1

מהם השיקולים שמובילים את השופט אהרון ברק לקבוע שאין להתיר סרבנות מצפון סלקטיבית?     

השופט ברק בבג"ץ זונשטיין דוחה את העתירה ממספר טעמים שנפרט אותם להלן. ראשית נציין כי בית המשפט טוען כי מבחינת סרבן  אין הבחנה מוסרית בין סרבנות מצפון מלאה וסרבנות מצפון מבחינה. הנימוקים בעד הזכות לסרבנות משני הסוגים דומה: חופש מצפון ופיתוח האישיות והסובלנות. לאחר שביטל את ההבחנה בין שני סוגי הסרבנות הבג"ץ קובע כי גם זכותו של הסרבן המלא יכולה להתבטל מול שיקולי ביטחון המדינה – קל וחומר סרבן מבחין. כלומר בתנאי מלחמה קיצונים אין להתיר לא סרבנות חלקית ולא מלאה. כזכור העותרים היו סרבנים מבחינים (מתנגדים למצב מסוים ולא עקרונית נגד לחימה). אולם בזמן הגשת העתירה (2002) לא שרר בארץ מצב מלחמה קיצוני ולכן לא זאת הייתה הסיבה לדחיית העתירה. בג"ץ בהמשך כן מביא נימוקים, תועלתנים בעיקר, שמבחינים בין הסרבן המוחלט לסרבן המבחין – נימוקים מנקודת מבט הצבא והמדינה.

1. סרבנות מבחינה נפוצה יותר מסרבנות מלאה (לכן מסוכנת יותר ליציבות המשטר)
2. בשל כך היא מעוררת תחושת אפליה  חריפה יותר
3. היא נוטה להתפשט
4. היא מרופפת את הלכידות החברתית
5. היא גורמת לפוליטיזציה של הצבא
6. היכולת להבחין בין סרבנות מצפונית לבין התנגדות פוליטית למדיניות של הממשלה קטנה הרבה יותר.

סיבות א-ה בעצם טוענות שבשל שתכונות אלו מייחדות את סרבנות מבחינה היא למעשה  מהווה איום גדול מידי על המדינה. וזאת בניגוד לסרבן מצפון טהור – שהיא תופעה הרבה יותר אישית ומצומצמת ולכן הרבה פחות מאיימת (המדינה מסוגלת להכיל אותה).

סיבה ו – מצביעה על קושי של המערכת להבחין הבין "סרבן אמיתי" למרי אזרחי שמעורב במידה רבה עם פעילות פוליטית. הבג"ץ לא מתיר מרי אזרחי [[לפי דעתי אוקסימורון – איך אתה מורד במדינה אם אתה עדיין מגדיר עצמך אזרח, כאשר אזרח מוגדר ע"פ המדינה]] – מכיוון שיש סתירה פנימית: אישור על פי חוק להפר את החוק. ולכן ע"פ בג"ץ זה יש להעניש סרבן מבחין כמו שמענישים אי-ציות אזרחי.

[[ לא הבנתי למה אם יש בעיה למדינה להבחין בין פושע למי שלא פושע לפי ההגדרות שלה – סרבן מבחין לאי ציות אזרחי – היא מאשימה אותה בפשע. הרי במפשט הפלילי יש צורך בהוכחה מעבר לספק סביר שבן אדם אשם בשביל להאשים אותו בפשע. כאן בית המשפט עושה הנחות לעצמו ובגלל המגבלות שלו הוא קטגורית מאשים קבוצה של אנשים]]    

שאלה 2

א. מהי שיטת החקירה המכונה על- ידי ניטשה בשם 'גניאלוגיה של המוסר'? מהו תפקידה של שיטה זו במסגרת תורתו של ניטשה? ב. נתחו את הקטע הבא, המצוטט מתוך ניטשה, בתור דוגמה לשימוש בשיטת הגניאלוגיה של המוסר: "מרד העבדים בשדה המוסר פותח בכך, שהרסנטימנט [התרעומת] עצמו הופך להיות כוח יוצר ומוליד ערכים: הוא הרסנטימנט של בני-אדם שכאלה, שהתגובה הנכונה, זו שבמעש, אסורה עליהם, והם מפצים עצמם על- ידי נקמה מדומיינת. ... מוסר העבדים מלכתחילה אומר 'לאו' לכל 11 'מה שבחוץ', לכל 'אחר', לכל 'זולת': ו'לאו' זה הוא המעש היוצר שלו. הפיכה זו של המבט הקובע ערכים – הכרה בפנייתו חוצה במקום חזרה אל המביט עצמו – הנה זה עניינו המובהק של רגש הרסנטימנט. על מנת להיווצר, זקוק מוסר העבדים תמיד ובראש וראשונה לעולם חיצוני ונגדי ... כל פעולה היא אצלו מיסודה פעולת תגובה ...".

1. ניטשה תוקף את פילוסופי המוסר עד זמנו וטוען כי הם בנו תמיד תיאוריה אשר ניסתה להצדיק עקרונות מוסרים קיימים. אף אחד מהם לא העמיד בסימן שאלה את עצם המוסריות. הם כלל לא שאלו מדוע עלינו להיות מוסרים. הוא טוען כנגד שיש להתעניין ברקע החברתי היסטורי של התיאוריות הפילוסופיות. את המחקר שלו שנותן יותר דגש על האופי הניסיוני והתיאורי הוא מכנה גניאולוגיה -   חקר אילן היוחסין של תורות כפי שאנו מכירים היום. בכך לנסות להסביר את התכונות של המוסר והמנהגים שלנו כפי שאנו מכירים אותם. במובן זה החקירה שלו הוא חקירה היסטורית המבררת את מקורות המנהגים והמוסר ולא מנסה "לתפור" לו תיאורית מוסר, כפי שהוא טוען. עוד ניתן להבין מן שיטת הזאת כי כל אחד מתיאוריות של הפילוסופים (סוקרטס, קאנט וכו) הייתה בת זמנה ותרבותה ולכן יש ליאות בפרספקטיבה הזאת. כלומר יש קשר הדוק בין האישיות של הפילוסוף והזמן שבה הוא פועל לבין התיאוריה שלו, אשר גן נוסחו בשל צרכים זמנים ומקומיים מסוימים ולכן אינם חייבים להיות אוניברסאליים.
2. ניטשה מגיע למסקנה כי ישנם שני סוגי מוסר – מוסר אדונים ומושג העבדים. הוא מציג את הטיעון שלו על פי ספור היסטורי וגרסה אחרת ע"י שיחזור מתוך הגיון פנימי של ההתפתחות ששם את הדגש על פן הפסיכולוגי של האנשים. בשני המקרים הוא מתאר השלשלות של האירועים שהובילו למצב הנוכחי (גניאולוגיה). בקטע המצוטט ניטשה מדגים כיצד מוסר העבדים התפתח והחליף לאחר מכן את מוסר האדונים שהיה שלט בהתחלה (לפני תקופת הנצרות וסוקרטס). הוא טוען כי מה גורם עיקרי  להיווצרות השלב מוסר העבדים באילן היוחסין הוא תחושת התרעומת שהעבדים חשו כלפי האדונים. מוסר העבדים היה ומוסר תגובתי – תגובתי לעולם החיצון, תגובתי לאדונים. התרעומת, הנקמה הדמיונית של העבדים הובילה אותם לשלול את התנהגות האדונים, להגדיר את הרע כניגוד למה שהאדונים עושים. בניגוד לאדונים שבתחילה הסתכלו פנימה והגדירו את עצמם כטובים (הגדירו יחסית לעצמם מה הוא טוב) ורק לאחר מכן הסתכלו על הזולת ולפי אמות המידה שהגדירו קבעו מה לא טוב, העבדים הסתכלו על האדונים הגדירו בשלילה יחסית אל האדונים מה לא טוב ורק אז הסתכלו פנימה וניסו לבנות את עצם ואת המוסר שלהם. כלומר כדי להוצר היו צריכים את עולם החיצוני כדי להגדיר את עצמם להיפך. הוא מעביר ביקורת על רגש התרעומת שעמדה לפי דעתו בבסיס המוסר של העבדים וראה אותה כפתטית ביוטי לחולשה ורגש מר. הוא המוביל לרגשות של אשמה ומוסר כליות, כאשר התרעומת מופנית בשלב שני פנימה.

נסכם: על פי השיחזור הגניאולוגי של ניטשה – מוסר העבדים התפתח כתגובה למוסר האדונים כאשר התכונה הפסיכולוגית הדומיננטית כאן שהיוותה מניע להתפתחות מוסר זה היה התרעומת. היא גרמה לעבדים להגדיר את עצמם יחסית לאדונים ולא מבחינה פנימית עצמאית. מבחוץ כלפי פנימה.