שאלות ותשובות בפילוסופיה של המוסר - חלק ד'

שאלה 1

אחד העקרונות המרכזיים שהנחה את המדיניות הכלכלית של ישראל בשני העשורים האחרונים

קבע שעל מנת להביא לצמיחה כלכלית יש להוריד את תקרת המס של העשירונים העליונים. מה

תהיה עמדתם העקרונית של רולס ונוזיק כלפי מדיניות זו.

ראשית נראה מה הן הסיבות שעומדות בבסיס ההחלטה למתן הקלות מס לשכבות החזקות: אחד מן מטרת היינה מתן תמריץ לשכבות הללו. התמריץ אמור לגרום לכך שיותר עשירים ירצו לגור בישראל (כאן ישלמו פחות מיסים) ובכלל יותר אנשים ירצו להיות עשירים כי זה משתלם יותר. ההנחה היא שאנשים עשירים גורמים לכלכלה לנוע קדימה ומגדילים את התוצר הלאומי ולכן כמה שיותר עשירים כך ייטב גם עם השכבות החלשות.  המטרה השנייה היא להשאיר יותר הכנסה פנויה לעשירים כדי שיהיה להם יותר כסף להוצאות וכך שוב להניע את המשק וההגדלה של סך "העוגה" הלאומית (טיעון פחות חזק כי רוב הכסף ילך לחסכונות).

נראה איך רולס היה מתייחס לדבר. רולס טוען כי ההטבה עם קבוצת אוכלוסיה מסוימת והגדלת הפער הכלכלי ביניהם מוצדקת אך ורק אם הדבר יטיב גם עם הקבוצות החלשות ביותר באוכלוסיה. מכיוון שלפחות על פניו זאת הכוונה שעומדת מאחורי הרעיון לקיצוץ במיסים אזי נראה כי רולס היה מסכים איתה. אך לעומת זאת ניתן לטעון שלא ברור עם התוכנית תצליח ואם כן מתי.יתרה מזו – קיצוץ במיסים לעשירים אומר פחות תקציב לתשלומי העברה לעניים, כלומר הפער יגדל משני סיבות – פחות מיסים לעשרים, פחות תשלומי העברה לעניים. בנוסף – יש צורך בקביעת מנגנון אשר יפקח על כך שהעניים יקבלו את החלק שלהם בעוגה המוגדלת ולא ישכחו כאשר העוגה תגדל. למעשה זו צריכה להיות הצעד המשלים לקיצוץ במיסים. לכן נראה שרולס היה מבקש ליצור תמהיל של צעדים אשר לצד הקיצוץ במיסים יכלו גם הטבות לשכבות החלשות, כך שבתקופת הביניים וכמובן לאחר הגדלת "העוגה", לא יפגעו זכויותיהם על פי כללי הצדק שהוא קבע.  לסיכום, נראה כי רולס היה מסכים לקיצוץ במיסים בהסתייגויות מסוימות, כאשר היה ראה את קיצוץ רק כנדבך אחד מתוך מערך של צעדים אשר בד בבד עם הגדלת העוגה הכללית גם יעלו את רמת החיים של החלשים בחברה.  

כעת נבחן את ההבדלים העיקרים בין המצב הטבעי למצב המקורי.

ראשית המצב המקורי לא מתיימר להציג מצב היסטורי אלא להגדיר סט של הנחות מתקבלות על הדת של בסיסן תבנה מערך כללי הצדק. לעומת זאת, המצב הטבעי של הובס יכול היה להתקיים מבחינה היסטורית ועצם ההיתכנות שלה (גם אם היא לא קרתה בפועל) נותן חיזוק תיאוריה של הובס כתיאוריית אמנה חברתית.

שנית נראה שהגדרה של רולס את האנשים במצב המקורי כדואגים לטובת עצמם ולא אגואיסטים כמו הובס יש חשיבות וזאת שלאנשים במצב הטבעי אין עניין באחר – כלומר יש לאחר יותר, כל עוד שטוב לי, זה לא מפריע לי. לא כך באגואיזם – כאן יש גם עניין של קנאה וכבוד אשר מעפילים על הרציונליזם.

שלישית רולס מגדיר את האנשים במצב המקורי כרציונאליים טהורים. הובס, כדוגל באגואיזם הפסיכולוגי תולה את המעבר מהמצב הטבעי למצב המדיני בכך שהוא מניח כי בני אדם יכולים להיות רציונאליים לפחות פעם אחד כדי להבין שאם כל אחד יוותר על מקצת מטובתו תצמח לו תועלת רבה יותר בסופו של דבר – דבר שיוביל בסופו של דבר לכריתת האמנה. כלומר בדרך כלל  האנשים במצב הטבעי הם לא רציונאליים, בטח שלא לאורך זמן.

וכמובן לסיום נציין כי התוצאה של כל אחד מתיאוריות שונה: בעוד רולס מסיק מהמצב מקורי חברה שדואגת לחלשים בזה שכופה שוויון הזדמנויות ובקרה על פערים כלכלים צודקים לטובת החלשים, אצל הובס המצב הטבעי הינו החוליה הראשונה בבניית אמנה חברתית אשר  מצדיק את אגואיזם האתי וכל מה שנובע ממנה.   

ניוזיק לעומת זאת, נראה כי היה מברך על הצעד (ואולי היה שואל למה לא נעשה מוקדם יותר). ניוזק מעמיד את תורת הצדק שלו על עיקרון צדק נוהלי טהור אשר עומדת בבסיסה  הקביעה "מכל אדם אם ברצונו לתת לכל אדם אם רוצים לתת לו" כלומר הדגש הוא על חירות הנתינה. כלומר אין זכות לקבל רק זכות לתת.על פי ניוזיק יש לאדם בעלות רק רכוש שהוא הפקיע אותו ראשון (ההפקעה הראשונית) או לחלופין, מישהו שהרכוש היה שייך אליו העביר לו את הרכוש מתוך רצון. כל צורת העברה  אחרת אינה מוסרית. מיסים לפי גישה זו אינה שיטה מוסרית מכיוון שהממשלה לוקחת כסף מהתושבים בכפיה – אף אחד לא מתנדב לשלם מיסים. אומנם ניוזיק מציין שבמקרי קיצון כן יש מקום להתערבות ממשלתית (לדוגמא כאשר נצרך מאוד נדיר וחיוני נמצא ברשות אדם אחד) אבל בדרך כלל התערבות כזאת היא אינה מוסרית ללא קשר כמה היא מטיבה אם אנשים אחרים. לכן, לסיכום, נראה כי ניוזיק היה מסכים עם קיצוץ המיסים.    

שאלה 2

השוו בין "המצב ההתחלי" של רולס לבין "המצב הטבעי" אצל הובס.

ראשית נתאר בקצרה את "המצב ההתחלתי" ואת "המצב הטבעי" ולאחר מכן נעמוד על השוני העיקרי ביניהם.

"המצב ההתחלתי": רולס לא בא לתאר מצב היסטורי בבואו להגדיר את "המצב המקורי" אלא להמחיש הנחות מסוימות  אשר שמתקבלים על הדעת  כטיעונים לטובת עקרונות של צדק.  כלומר מההנחות הללו שעל פיהם הוא מגדיר את המצב המקורי, רולס יגזור את עקרונות הצדק שלו. רולס מניח שלושה הנחות עיקריות לגבי המצב המקורי:

המשתתפים הינם רציונאליים: כאן רולס טוען כי בן אדם רציונאלי יבנה לעצמו בשלב מסוים תוכנית חיים לטווח הארוך. נציין כאן כי נקודה זו היא מבוססת על השקפת עולם מערבית ולכן מגבילה את הכלליות של הטיעון. כמו כן כבן אדם רציונאלי הוא ירצה לטובין ראשונים כל שהם כדי שיוכל לממש את התוכניות שלהם. בנוסף הם גם ישתמשו בתיאוריה רציונאלית לקבלת החלטות לגבי החלוקה האופטימאלית (במקרה זה הוא טוען כי זה יהיה המקסימין)

הם מעוניינים בטובת עצמם: רולס נמנע מלהגדיר אותם אגואיסטים אך הוא טוען כי האנשים רוצים שההחלטות שתתקבלנה תקדמנה בצורה מרבית את האינטרסים האישים שלהם. כמו כן אין למשתתפים עניין במצבם של האחרים – לא קיימת קינאה.

מסך הבערות: המשתתפים הינם העלי מידע כללי בלבד.איש מהם לא יודע על עצמו דבר: זכר או נקבה, איזה דת, איזה עם, איזה כישורים אישים וכו'. תנאי זה מוביל כך שהצדק יקבע ללא תלות באינטרסים המיוחדים של אדם ספציפי וזאת מכיוון שאין איש מושג מה תהיינה תכונותיו בחיים האמיתיים ולא איש לא ישאף לכך שעקרונות הצדק יהיו גזורים לפי מידה של מישהו אחד מסוים.

כאמור על בסיס ההנחות שמנינו לעיל, רולס טוען כי עקרונות הצדק שיגזרו יהיו 1) חירות מרבית לכל אחד  (כאשר זה עולה בקנה אחד עם חירות דומה לכל השאר) 2) ההסדרים הכלכלים חברתיים יהיו לטובת אלה שמצבם הוא הגרוע ביותר תוך שמירה על עקרון ההזדמנות השווה באיוש עמדות ומשרות.  

כעת נעבור מצב הטבעי על פי הובס; הובס מנסה להצדיק את קיומה של ישות מדינית. לשם כך הוא בוחן תחילה את המצב ששרר כביכול לפני קיום ישות מעין מדינה. הוא קורא למצב קדם-מדינה כמצב טבעי. מצב אשר כל אחד היה אינדוידואל ולא היה מדינה או "ישות על" אחרת אשר ידאג לזכויות האנשים, או יגן עליהם מפני נטילת זכויותיהם על ידי האחרים. לא ברור כלל אם שרר פעם מציאות כזאת מבחינה היסטורית. בניגוד ל"מצב המקורי" ,יכול להתקיים "מצב טבעי" לפחות ברמה התיאורטית. במצב הטבעי כל אחד הוא אגואיסט במובן זה שהוא דואג רק לעצמו ולקיומו במצב של משאבים מוגבלים, כאשר התיאוריה שלו מבוססת על אגואיזם פסיכולוגי. במצב הזה לכל אחד יש זכות לכל דבר ולכן למעשה קיימת מלחמה של הכול בכול כל הזמן.  מהמצב הטבעי הובס מסביר מדוע האנשים האגואיסטים יכרתו אמנה ויעברו למצב מדיני.

כעת נבחן את ההבדלים העיקרים בין המצב הטבעי למצב המקורי.

ראשית המצב המקורי לא מתיימר להציג מצב היסטורי אלא להגדיר סט של הנחות מתקבלות על הדת של בסיסן תבנה מערך כללי הצדק. לעומת זאת, המצב הטבעי של הובס יכול היה להתקיים מבחינה היסטורית ועצם ההיתכנות שלה (גם אם היא לא קרתה בפועל) נותן חיזוק תיאוריה של הובס כתיאוריית אמנה חברתית.

שנית נראה שהגדרה של רולס את האנשים במצב המקורי כדואגים לטובת עצמם ולא אגואיסטים כמו הובס יש חשיבות וזאת שלאנשים במצב הטבעי אין עניין באחר – כלומר יש לאחר יותר, כל עוד שטוב לי, זה לא מפריע לי. לא כך באגואיזם – כאן יש גם עניין של קנאה וכבוד אשר מעפילים על הרציונליזם.

שלישית רולס מגדיר את האנשים במצב המקורי כרציונאליים טהורים. הובס, כדוגל באגואיזם הפסיכולוגי תולה את המעבר מהמצב הטבעי למצב המדיני בכך שהוא מניח כי בני אדם יכולים להיות רציונאליים לפחות פעם אחד כדי להבין שאם כל אחד יוותר על מקצת מטובתו תצמח לו תועלת רבה יותר בסופו של דבר – דבר שיוביל בסופו של דבר לכריתת האמנה. כלומר בדרך כלל  האנשים במצב הטבעי הם לא רציונאליים, בטח שלא לאורך זמן.

וכמובן לסיום נציין כי התוצאה של כל אחד מתיאוריות שונה: בעוד רולס מסיק מהמצב מקורי חברה שדואגת לחלשים בזה שכופה שוויון הזדמנויות ובקרה על פערים כלכלים צודקים לטובת החלשים, אצל הובס המצב הטבעי הינו החוליה הראשונה בבניית אמנה חברתית אשר  מצדיק את אגואיזם האתי וכל מה שנובע ממנה.   

שאלות ותשובות בפילוסופיה של המוסר - חלק ג'

שאלה 1

האם על פי עקרון הנזק יש לאסור פורנוגרפיה?

עקרון הנזק קובע כי "חירות היחיד צריכה להישמר כל עוד אין היחיד גורם או עלול לגרום נזק לאחרים". מיל טוען כי מותר לפגוע בחירות הזולת רק אם יש בכך (1) משום הגנה על היחיד והחברה (2) מפני נזק שעלול להיגרם מהפרט שגוזלים את חירותו. (3) משתמע מכך שהפרט חייב לתת דין וחשבון לאחרים אך ורק על פרטים שנוגעים לאחרים ולא על דברים הנוגעים אליו בלבד. ניבחן את הסוגיה תוך כדי בחינתה על בסיס עקרון הנזק.

ניתן לעלות מספר טיעונים נגד פורנוגרפיה כאשר העיקרים שבהם הם (1) ניצול לרעה של הנשים הלוקחות חלק בתעשייה הזאת (2) ההשלכות שיש לפורנוגרפיה על הציבור הצופים שנחשף במתכוון או שלא במתכוון לתכנים פורנוגראפיים (עידוד הטרדות מיניות, אלימות כלפי נשים וכו') (3) פגיעה ברגשותיהם של אנשים אשר לא צופים אבל עצם הידיעה אשר קיימת פורנוגרפיה מפריעה להם.  כעת נבחן את הטיעונים הללו.

1. ניצול לרעה של הנשים הלוקחות חלק בתעשייה: נניח שהטענה נכונה. אבל כנגדה ניתן לטעון כי הנשים הן מבוגרות עושות את ההחלטה על דעת עצמן לאחר שהבינו את ההשלכות השליליות יש לדבר על גופן ונפשן ולא בטוח שהטיעון כי הן עושות זאת בשל מחסור כלכלי מספיק משכנע (ניתן  לדוגמא  לטעון כנגד כי היה להן אופציות אחרות והן דווקא בחרו באפשרות הזאת.) כלומר הנזק שנגרם אם הוא נגרם, הוא תוך כדי הסכמה של הניזוקה ונראה כי הטיעון הזה הוא חלש יחסית.
2. ההשלכות שיש לפורנוגרפיה על הציבור הצופים שנחשף במתכוון או שלא במתכוון לתכנים פורנוגראפיים: נראה כי מדובר בטיעון שניתן לפריך או לאושש בדרכים אמפרים ולפחות על פי המובא בספר יש ראיות לכן ולכן. על כל פנים יש להגדיר במדויק מה הוא פורנוגרפיה ואיפה הגבולות לחומרים שנחשבים פורנוגראפיים וימצאו במחקר כמזיקים או לא.  

דיון מיוחד יש לערוך בהקשר של אדם הנחשף שלא כאן ברצונו לחומר פורנוגראפי. כאן מיל  טוען כי ישנה היזק בעלבון. כלומר כאן המקרה יותר פשוט – אם אדם שנעלב או נפגע רגשית כאשר נחשף לחומר פורנוגראפי אזי יש מקרה של נזק ולכן יש לאסור פרסום בפרהסיה של חומר כזה. (גם כאן צריך להגדיר מה זה פרהסיה – לדוגמא אם ישנה עיר איש לא נפגע מראית תוכן פורנוגראפי – האם אסור להציג שם בשלטי רחוב תוכן פורנוגראפי?).

3. פגיעה ברגשותיהם של אנשים אשר לא צופים אבל עצם הידיעה אשר קיימת פורנוגרפיה מפריעה להם: כאן אנו מדברים על אנשים שנפגעים מעצם הידיעה שמשהו אחר צופה בפורנוגראפיה. נראה כי במקרה זה האנשים נעלבים מכיוון שהם חושבים שלא מוסרי לצרוך חומר פורנוגראפי. לכן הטיעון הזה בעצם מניח את מה שהוא רוצה להוכיח – שפורנוגראפיה לא מוסרית. לכן נראה כי במקרה זה הטיעון לא תקף.

לסיכום נראה כי מההיבט של עקרון הנזק (האם היא מזיקה לחברה או לזולת) אין תשובה חד משמעית – חלק מהטיעונים נגד חלשים  (טיעון 3) חלקם קשים להגדרה וזקוקים למחקר נוסף (טיעון 2) וחלקם אינדיבידואלים וקשים להכללה (טיעון 1). לכן אין כאן תשובה חד משמעית. אם ימצא כי פורנוגרפיה אינה מזיקה לזולת וליברה – יהיה בלתי אפשרי לבסס איסור שימוש בה על בסיס עקרון הנזק.

שאלה 2

ההבחנה של קאנט בין ציוויים מותנים לבין ציוויים מוחלטים – במה היא מבקרת את אריסטו?

ראשית נסקור בקצרה את ההבחנה שקאנט עושה בין ציווים מוחלטים לציווים מותניים.

ציווים מותנים הם ציווים המציעים לאדם דרכי פעולה בתנאי שהוא כבר החליט מה היא מטרתו. (לדוגמא זריזות ופיקחות). כלומר הם מדברים על האמצעים ואדישים כלפי על התכלית. ציווי מותנים מתגלים תוך כדי חקירה וניסיונות וככזה הם יותר אובייקטיביים וקשה להתווכח עליהם.  

לעומתם הציוויים מוחלטים הינם ציווים אשר לא מדברים על אמצעי אלא קובע פשוט איך צריך לנהוג ללא קשר לתכלית כזאת או אחרת. לציות עצמו יש משמעות משל עצמה והיא לא אמורה להשיג משהו.  הציוות לציווי המוחלט היא תכליתו של הציות.

קאנט בונה את התיאוריה שלו תוך כדי פיתוח המושג ציווי מוחלט והגדרתו. מכיוון שאין תכלית  לציווי המוחלט אזי אליבא דה קאנט הצורה של הציווי המוחלט היא הדבר היחיד שאפשר להתבסס עליו כדי לקבוע את טיבו. מכאן הוא ממשיך וטוען כי אם הציווי המוחלט הוא חוק אזי צריך שיהיה כללי. ובשילוב שני התנאים הקודמים קאנט דורש כי לא יהיה סתירה לוגית תבניתית כאשר מעבירים את החוק מהמקרה הפרטי לו למקרה הכללי. מכיוון שתורתו של קאנט מבוססת על פיתוח הציווי המוחלט דווקא, אזי היא מקוטלגת כתיאוריה דאונטולוגית.

כעת נסתכל על אריסטו והשקפת עולמו  על המוסר ומוסריות. אריסטו לעומת קאנט כן טען שיש תכלית וכל הדברים בעולם קיימים לשם תכלית מסוימת. הוא טען כי תכליתו של האדם היא להגיע לאושר. מתוך דיון אריסטו מגיע למסקנה שהעיון והמחשבה הם אשר מביאים את האדם כיצור שהתייחד משאר הברואים בחשביה ותבונה אל האושר.  כבר בנקודה זו אנו נוכחים לדעת כי ישנה הבדל תהומי בין קאנט לאריסטו – בעוד שקאנט מכחיש את קיומה של תכלית וטוען כי עצם הציוות לציווי הוא בעל משמעות (הפעולה עצמה ולא לשם מה היא נעשית) אריסטו טוען  שכל המעשים צריכים להיעשות על מנת להגיע אל התכלית מסוימת. בעוד שהציווי המוחלט של שקאנט יכול להכיל מספר אי סופי של כללים, על פי אריסטו רק המחשבה הטהורה היא זו שתביא אותנו אל התכלית – האושר, וכל מעשה אחר צרך לקרב אותנו לכך.    

אריסטו ממשיך ומחלק את פעילויות המחשבתיות לשני תתי קטגוריות: 1) תבונה מעשית 2) ותבונה עיונית כאשר הראשונה היא ההדרכה במעשים והשנייה היא עיונית טהורה והיא לא משרתת מטרה מסוימת.

כאן ניתן ליראות הקבלה נוספת בין קאנט לאריסטו: גם התבונה המעשית וגם החובות המותנות שתיהן מעין אמצעים להגיע לתכלית מסוימת. אבל כאשר מדברים על תבונה עיונית מתגלה ההבדל בין שני הפילוסופים – בעוד קאנט רואה את הציוות לציווי המוחלט כתכלית בפני עצמה אריסטו רואה את המחשבה הטהורה כאמצעי להגיע אל התכלית העליונה – האושר.  לפי דעתי כאשר מסתכלים על התורה של קאנט אנו מבחינים כי אריסטו אימץ כאן רעיונות דאונטולוגית נראה שבאיזשהו מקום אריסטו נותן ל מחשבה הטהורה מעמד עצמאי מעבר לאמצעי להגיע לאושר ובזה הוא חוטא קצת ב "דאונטולוגיות" – כלומר יש כאן כבר מעשה ש

שאלות ותשובות בפילוסופיה של המוסר - חלק ב'

שאלה 1

הצביעו על הכשל הנטורליסטי בתפיסותיהם של אריסטו ומיל

כשל נטורליסטי היא כשל בגזירת משפטי מוסר ממשפטים על עובדות בעזרת הכלים הרציונלים שבהם מטפלים טיעונים עובדתיים . המילים אחרות לא נוכל להסתמך על תפיסתנו השכלית (כפי שהיא תופסת את העובדות בעולם- את המצוי) לצורך קביעת משפטים מוסרים (מה ראוי לעשות).

אריסטו נכשל בכשל הנטורליסטי בכל שהסתכל ובחן את הטבע של האדם (עובדות) ומכך הסיק מה ראוי ומה לא (מוסר). אריסטו ניתח את טבע האדם והגיע למסקנה כי האדם נבדל משאר הברואים בכוח המחשבה שלו (עובדה). הוא עוד טוען כי כל אחד מגיע לסיפוק והגשמה העצמית שלו כאשר הוא מבצע על הצד הטוב ביותר את מה שהוא נבדל בו מהאחרים. לכן ראוי לאדם להתעסק במחשב ובתבונה מעשית ועיונית וזה יביא אותו לאושרו. כאן יש כשל נטורליסטי מכיוון שהוא מהעובדה שבני אדם נבדלים בכל שהם חושבים למסקנה שראוי לבן אדם להתעסק במחשבה. בשלב שני אריסטו טוען כי התבונה המעשית מובילה את האדם לעבר הסגולות הטובות אשר מדריכות את האדם כיצד לפעול בחיי היום יום. אני חושב שגם כאן יש לפחות קצה של כשל נטורליסטי. אריסטו טוען כי על ידי המחשבה התבונית ניתן להגיע לסגולות הטובות אשר על פיהם ראוי לנהוג. אבל המחשבה היא פעולה רציונלית שיכולה להיות מיושמת על עובדות אזי אך היא קובעת מה ראוי ומה לא. לכן שוב פעם יש לנו כשל.

בהקשר למיל: מיל בטיעונו לטובת ההדוניזם האתי, מסתמך על הדוניזם הפסיכולוגי ובזה הוא מפעיל שיקול דעת מסוג שנאסר על ידי הכשל הנטורליסטי. הדוניזם פסיכולוגי הוא הנחה עובדתית על הטבע האנושי – העובדה שבני אדם מבחינת טבעם הפסיכולוגי (ובסופו של דבר פיסיולוגי) רוצים באושר שלהם ושואפים אליו (הדוניזם פסיכולוגי אגואיסטי). מן "העובדה" הפסיכולוגית הזאת מיל מסיק כי את ההדוניזם האתי – תורה שהיא ערכית ומוסרית וטוענת שמין הראוי שכל בן אדם ישאף לאושרו הפרטי.

שאלה 2 

להלן ציטוט מתוך אריסטו, האתיקה הניקומאכית:

"הסגולה הטובה היא, אפוא, תכונת אופי שטיבה לבחור, והשרויה באותו אמצע שאמצעי הוא

ביחס אלינו, והמוגדר לפי שיקול של הגיון, וכדרך שיגדירנו אדם נבון."

הסבירו את טיבן של סגולות האופי לפי אריסטו, לאור הנאמר בציטוט זה; הקפידו להתייחס לכל

אחד מהמאפיינים המוזכרים בציטוט.

[מבוסס על יחידה 3, עמ' 199 - 205 (הציטוט הוא בעמ' 199 , והוא חוזר שוב בעמ' 204 , וכן על שאר

חלקי הדיון על אריסטו]

ראשית הגדרה זו מבוססת על אחד הרעיונות המרכזים של אריסטו:  אדם מממש את עצמו כאדם אם וכאשר הוא משתמש בשיקול דעת תבוני הוא בן אדם חושב וזאת משום שהמחשבה היא-היא המבדילה את האדם משאר הברואים. שיקול דעת תבוני יוביל את האדם להתנהג לפי הסגולה הטובה אשר יגדיר אותו כבן אדם טוב. מצד אחד מגיעים לסגולה הטובה בעזרת המחשבה – אותה המחשבה שעושה אותנו מאושרים. ומצד שני הסגולה הטובה עושה אותנו אנשים טובים. כלומר איש מאושר הוא איש טוב.

מחשבה

סגולה טובה

מעשים טובים.

איש טוב

אושר

הגיון, שיקול דעת, מושא לחיקוי  

    

מאפיין נוסף של הסגולה הטובה היא הכוונת האדם בבחירה של סוג מסוים של מעשים: מידות אמצעיות. למרות שמגיעים למידת האמצע תוך התבוננות, הגיון ומחשבה עדיין המידה האמצעית היא במידה מסוימת ריגשת (תלויה בן אדם) וסובייקטיבית תלויה בשיקול דעת נכון ומאוזן של האדם והיא תלויה בעיתוי, באנשים הנוגעים בדבר, הדברים המושפעים, מטרתו של המעשה ואופן ביצועו.

לבסוף אריסטו טוען שכדי לדעת אילו מעשים הם מעשי צדק עלי לאמץ לעצמי דמות מופת (אדם צדיק)שאותה אחקה. לא בצורה חד פעמית אלא כאדם שרגיל במעשי צדק.

שאלות ותשובות בפילוסופיה של המוסר - חלק א'

שאלה 1

מה תורמת דילמת האסיר להבנת התהליכים שמובילים, לפי הובס, את בני האדם לחתום

על אמנה חברתית?

דילמת האסיר מנסה להתמודד עם קושי שקיים בתיאוריה של הובס כאשר מנסים לבחון מדוע על בני האדם שחתמו על האמנה לקימה בפועל ולא להתחמק מקיומה.

ראשית נסביר בקצרה מה היא דילמת האסיר (לא הייתי בטוח אם הסבר זה נחוץ – את יכולה לדלג לסוף הקטע עם הגופן   italic אם אין צורך בהסבר) בפני שני אסירים שחשודים בפשע מסוים ומוחזקים בהפרדה, מונחים הצעות להודות ולהפליל את השותף השני לפשע ובכך לזכות לשחרור מידי בעוד שהשותף אם הוא לא יודה יקבל את מלוא (לצורך הדוגמא 10 שנים בכלא) העונש. אם שני הצדדים יודו ויפלילו איש את רעהו, שניהם יקבלו את מרבית העונש (לצורך הדוגמא  5 שנים בכלא). ואם איש מהם לא יודה שניהם יצאו אם עונש מינימאלי (לצורך הדוגמא 1 שנה בכלא).

פושע א

  

	לא מודה	מודה
לא מודה	1 1	0 10
מודה	10 0	5 5

פושע ב

  

מכיוון ששני הצדדים רציונליים (מחפשים  את העונש המינימאלי) וכל אחד חייב להניח שהצד השני חכם לפחות כמוהו אזי האפשרות הטובה עבורם יהיה לא להודות ובכל לוותר על רווח מסוים (שנה בכלא).

כעת נחזור לתיאוריה של הובס – גם הוא מניח כי בני אדם יכולים להיות רציונאליים לפחות פעם אחד כדי להבין שאם כל אחד יוותר על מקצת מטובתו תצמח לו תועלת רבה יותר בסופו של דבר. ולכן על בסיס התובנה הזאת לנהל משא ומתן ולקבל על עצמם את נאמנה כאשר המוטיבציה שלהם למלא אחר האמנה היא הרציונאליזם שתיארנו בדילמת האסיר: כל אחד חייב לוותר במידה מסוימת ולכבד את האמנה במידה שהצד השני מכבד אותה  כי אחרת, בהנחה שגם האחרים חכמים כמוני, אזי האלטרנטיבה תהיה יותר גרועה מכוון שגם הם יפרו את האמנה ושוב נחזור למצב הטבעי - מלחמה של הכול בכול – מצב רע לכולם, כולל לעצמי.

[[ את הכשלים של התיאור לעיל אנו רואים בחיי היום יום –  ההנחה שאנשים רציונליים אינה עומדת במבחן המציאות - התאווה לכסף וממון גורמת לאנשים לגנוב (להפר את האמנה) למרות שהם יודעים שאם כולם יעשו כן אז גם להם יהיה רע יותר.]]

שאלה 2 להלן ציטוט מתוך ספרו של יום, מחקר בדבר עקרוני המוסר: "כאן לפנינו הנחה ברורה. היא אומרת שהמוסריות נקבעת על-ידי הרגש. היא מגדרת את המידה הטובה כפעולה או תכונה רוחנית, המעוררת בצופה את ההרגשה הנעימה של שבח; ואת המידה הרעה – כהיפוכה." א. הסבירו: מדוע ההגדרות המוצגות בציטוט לעיל מהוות ביטוי לעמדה סובייקטיביסטית ביחס למוסר? ב. טענה נוספת של יום היא, שאצל רוב בני-האדם הרגש השליט הוא זה של אהבת הבריות. כיצד משפיעה טענה זו על סיווג השקפתו של יום בתור עמדה סובייקטיביסטית?

א. ראשית נגדיר מה היא סובייקטיביזם מוסרי. (שוב – את יכולה לדלג אם זה לא רלוונטי) תיאוריה זו טוענת כי:

1. המשפטים המוסריים של כל אדם מבטאים את עמדותיו בלבד.
2. לא ניתן לבסס או להוכיח את משפטי המוסר והם עניין לדעתו האישית של כל אדם.
3. משפטי המוסר אינם משקפים מציאות כלשהי משום שאין עובדות מוסריות וערכים אינם עובדות.
4. אי אפשר להגדיר מוסר באמת ושקר.

בתמצית – המוסר קיים ומוגדר בנפש של כל אדם ואדם בצורה אינדיבידואלית ואינו קיים במציאות מחוץ לתודעה של בני האדם ולכם לא חלים עליהם אמות מידה מדעים של אמת או שקר.  אין מוסר אבסולוטי משותף בין כל האנושות.

לצורך העניין ניתן לומר שעל עובדות מתמטיות שני אנשים חייבים להסכים (אם שניהם רציונליים) – אפילו חיזר יהיה חייב להסכים להוכחה מתמטית. אבל על קביעה מוסרית לא ניתן כלל להתווכח כי קביעה סובייקטיבית שאי אפשר להסיק אותה מנתונים אובייקטיביים.

כעת לדברי יום: ראשית יום טוען כי המוסריות היא מושג שנקבע על ידי הרגש. רגש זה דבר סובייקטיבי אינדיבידואלי (אני הוא זה שכועס, שמח או עצוב. אותה המציאות יכלה להשפיע על מישהו אחר בצורה אחרת לגמרי). לכן אם המוסר נגזר ממנה אזי גם היא סובייקטיבית. שנית הוא טוען כי המידה הטובה היא פעולה אשר מעוררת אצל הצופה  הרגשה נעימה. כלומר לא מדובר על משהו בעולם מחוץ לנפש של

הצופה ואך ורק הצופה הנ"ל יכול להרגיש את הרגש הספציפי הזה ולכן זו הוא תכונה סובייקטיבית. יתרה מזו מה שמעורר אצל צופה א הרגשה נעימה לא בהכרח יעורר בצופה ב את אותה ההרגשה. כלומר שוב תכונה סובייקטיבית.

ב. טיעון זה מנוגד להשקפה הסובייקטיבית שיום מציג, בכך שיש כאן תכונה מסוימת שהיא פן-אנושית: כל בני האדם חולקים אותה. כלומר לפחות ברמה של המין האנושי היא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית. כל בני אנוש מחשיבים את אהבת הבריות כפעולה או תכונה נפשית אשר מעוררת אצלם הרגשה נעימה של שבח.  לדוגמא אם שני בני אדם רואים פעולה מסוימת במציאות, לפחות בהקשר של אהבת הבריות: 1) יהיה אפשר להגיע להסכמה בדבר מוסריות הפעולה לאחר שהגיעו להסכמה על העובדות 2) יהיה אפשר לקטלג כל פעולה בצורה אובייקטיבית לטוב ורע על בסיס הקנה המידה הזה.

[[ אפשר לישב את הסתירה הזאת בכך שניטען כי אומנם כל בני האדם חולקים את התכונה הזאת אך היא מתבטאת אצל כל אחד בעוצמה שונה.]]

הגדרת מושגים נבחרים בפילוסופיה של המוסר

• כשל נטורליסטי:

מושג שטבע הפילוסוף הבריטי מור. בהקשר למשנתו של יום, הביטוי מציין את הכשל בגזירת משפטי מוסר ממשפטים על עובדות בעזרת הכלים הרציונלים שבהם מטפלים טיעונים עובדתיים . המילים אחרות לא נוכל להסתמך על תפיסתנו השכלית (כפי שהיא תופסת את העובדות בעולם- את המצוי) לצורך קביעת משפטים מוסרים (מה ראוי לעשות). הכשל הנטורליסטי מטיל בספק את עצם היכולת להצדיק טענה ערכית באמצעות הנחות עובדתיות. לדוגמא: מכיוון שהורי גידלו אותי מן הראוי שאכבד אותם.  

• אגואיזם פסיכולוגי:

טענה עובדתית על טבע האדם ומה מניע אותה (לא אמירה מוסרית בדבר מה ראוי לעשות) אשר טוענת כי אדם הוא אגואיסט מטבעו ברמה הפסיכולוגית. אגואיזם פסיכולוגי הוא הבסיס לאגואיזם אתי שמצדיק "וממסד" את האגואיזם וטוען שזהו צורת התנהגות מוסרית וראויה מכיוון שיש לה שורשים פסיכולוגים בטבע האדם ואי אפשר לדרוש מבן אדם לנהוג ההפך מטבעו.  

• מטא-אתיקה (הציגו שני משפטים לדוגמה):

עוסקת בשאלת ממשות הערכים ובאפשרות להכיר אותם. האם יש כלל ערכים (אונטולוגיה) ואם וכיצד אפשר להכיר אותם (אפיסטמולוגיה). ההבחנה בין המוסרי ל א-מוסרי (משהו שלא בתחום המוסר).ניסיון להבין את משמעותם המדויקת של מושגים היסודיים של שיח בקשר למוסר – מה זה טוב, צודק וכו' אלו לא שאלות של מה עלי לעשות במקרה ספציפי או במקרה כללי אלה יותר המהות האתיקה.

משפטים לדוגמא:

• האם אגואיזם היא תורת מוסר.
• האם יש רע בעולם או שהרע זה פשוט חוסר של טוב (כמו חושך ואור)

• רלטיביזם מוסרי:

כאשר התנהגות בני אדם המשתייכים לחברה נתונה נחשבת לנכונה מבחינה מוסרית בחברתם, ההתנהגות שלהם אכן נכונה מבחינה מוסרית. כלומר מן הראי שכל אחד ינהג על פי הקוד המוסרי של חברתו. (ברומא תתנהג כרומאי). על פי ההשקפה הזאת אי אפשר להגדיר התנהגות כמוסרית או לא בצורה מוחלטת אלא בצורה יחסית בהקשר מסוים – במקרה זה בהקשר של ההתנהגות כפי שמקובלת ונחשבת למוסרית בחברה מסוימת. לדוגמא אם בחברה מסוימת נהוג לעמוד בפני המורים, אזי במקום זה אי קימה בפני המורה נחשב לחוצפה ולאקט לא מוסרי, בעוד שבחרה השנייה העמידה יכולה להתפרש כחנופה ולאקט לא מוסרי....

• השוואת התועלת הבינאישית (הציגו דוגמה):

ההשוואה של  מידת הסיפוק.תועלת שיש לכל אחד מן הנוגעים בדבר עם מידת הסיפוק.תועלת של שאר הנוגעים בדבר. כך יהיה אפשר לקבוע איזו פעולה תעלה בצורה הכי משמעותית את תועלת הכלל (כל הנוגעים בדבר). איזה אלטרנטיבה עלי לבחור. דוגמה: נגדיר סולם שרירותי מ 0 עד 10 ועל פיו נדרג את התועלת (סיפוק  / הנאה) ממקסימום הנאה 10 עד למקסימום כאב (חוסר הנאה) 0. כעת נניח שבבית חולים ממתינים 4 אנשים להשתלה ונכנס בן אדם אחד בריא לבית חולים. נשאלת השאלה האם מותר להמית את האיש הבריא כדי לתרום את אבריו ל 4 האנשים החולים? האם בסך הכול רמת התועלת בעולם יגדל? כדי לענות על השאלה נדרג את התועלת / כאב של כל אחד מן הנוגעים בדבר על פי הסולם שהגדרנו בכל אחד מן האלטרנטיבות ונראה באיזה מן המקרים התועלת הכללית היא גבוהה יותר.

• הדוניזם:

השקפה אשר טוענת כי להנאה ורק להנאה יש ערך פנימי. כל שאר הפעילויות צריכות לקרב אותנו לערך הנעלה הזה וכל מעשה נמדד מבחינה מוסריתאם הוא מקרב אותנו לערך הזה או לא. שורשי ההדוניזם נטועים עוד ביוון העתיקה: הקירניים והאפיקורסים. כאשר המחקלוקת העיקרי ביניהם הייתה מה היא ההנאה: האם הנאות מידיות וחומריות (הקירניים) או הנאות רוחניות ומתונות (האפיקורסים).  ההדוניזם (נהנתנות) היא אחד מעמודי התווך של התורה של מיל – התועלתנות.  

• תבונה מעשית על פי אריסטו:

היא סוג של פעילות מחשבתית תבונית שמאפיינת את מי ששיקול דעת נכון מדריכו במעשיו ומובילה אותו לעבר הסגולות הטובות. התבונה המעשית מדריכה את האדם כיצד לנהוג ונותנת לו עציות כיצד לנהוג בחיי היום יום ויש לה בהכרח היבטים חברתיים. התבונה המעשית הינה הקדמה לתבונה העיונית אשר היא התכלית העליונה וחביבה בשל עצמה.  

• גורם הסף:

הינו תופעה שמתוארת על ידי ליונס כביקורת על התורה של מיל, ובעזרתה הוא מוכיח כי תועלתנות כלל זהה לתועלתנות פעולה מבחינה מעשית.גורם הסף  היא ההשפעה של תופעות מצטברות (מעשים או התנהגויות) כשאר רק הצטברותם של תוצאות מעבר לסף מסוים מביאה לידי כך שתוצאות נוספות מאותו סוג תורגשנה ותגרומנה לתועלת או נזק. על פי ליונס כל פעם שקיים גורם הסף אזי תועלתנות כלל ותועלתנות פעולה שקולות מבחינה מעשית וממליצות על אותן דרכי פעולה. כאשר לא קיים גורם סף אזי ממילא תועלתנות פעולה וכלל שקולות. לדוגמא: חברים בעבודה מחליטים לקנות מתנה לאחד מן העובדים. המתנה שווה 100 ₪ וכל אחד נדרש לשלם 10 ₪. תועלתן כלל נבון ייתן את הכסף אם לא ברור לו שיהיו עוד 9 אנשים שיתנו 10 ₪ כל אחד. מצד שני אם כבר נתנו 10 אנשים 10 ₪ כל אחד זה יהיה בזבוז מבחינתו לתת את הסכום

• זכות הקניין על פי לוק

זכות הקניין היינו אחד משלושת זכיות הטבעיות הבסיסיות שעל פי לוק שכוללות את הזכות לחיים, הזכות לחירות וכאמור הזכות לקניין. הזכויות הטביעות קיימות גם ללא מדינה או מערכת חוקים מלאכותית אחרת שנקבעה ע"י בני אדם. לוק הגדיר את הזכויות הטבעיות כזכויות שליליות – כאיסורים החלים על האדם ואוסרים עליו לפגוע בזכויות הזולת.

לוק מנמק את הגדרת  זכות הקניין כזכות טבעית על בסיס שני טיעונים עיקרים: ראשית דתית: אלוהים ברא את העולם למען בני האדם. ושנית תועלתנית: ללא קניין פרטי לא הייתה מסוגלת המין האנושי לנצל את אוצרות הטבע לתועלתו בצורה אופטימאלית. כדי להצדיק את היותה של הזכות הקניין כזכות טבעית, לוק יוצא מתוך נקודת הנחה כי בעלותו של כל אדם על גופו היא נתון שאין צורך להוכיח אותה.מכאן הוא מסיק שכל מה שהאדם משקיע בו מעמלו ותבונתו כדי לפתח או להפוך לרכושו (הפקעה ראשונית), בצורה טבעית גם כן שייכת לו. לוק הציב מספר סייגים להפקעה ראשונית: צבירת קניין מותרת רק כאשר הוא לא יישחת וכאשר כמות מספקת ובאיכות לא פחות טובה נותרה עבור האחרים.  לתיאורה של לוק היו מספר בקורות כאשר בעיקרית שבהן יצא חוצץ נגד הקביעה כי זכות הקניין היא זכות טבעית כי בכך היא נותנת הצדקה למשטר כלכלי חברתי שבו יש אי שוויון רב בלי אפשרות לחלוקה מחדש של נכסים לטבת מי שאין לו. כמו כן הסייגים של לוק הם לרוב ריקים מתוכן: אין משמעות להשחתת קניין כאשר מדובר בכסף. כמו כן ההגדרה של "כמות מספקת באיכות לא פחות טובה היא לא ברורה.

• ממלכת התכליות

היא מושג אוטופי שנובעת מתוך הנוסחה החמשית של הציווי המוחלט של קאנט: "צריך כל בעל תבונה לפעול כאילו בזכות הכללים המעשים שבידו הוא תמיד חבר מחוקק בממלכת התכליות הכלליות." נוסחת ממלכת התכליות מתקבלת מתוך צירוף עקרון האוטונומיה ונוסחת האדם כתכלית. על פי קאנט התנהגות מוסרית רואיה של אדם היא בגדר חקיקה של חוקים כללים שהם מוסרים ותבוניים כאחד. החוק הכללי אמור לכלול את כל בעלי התבונה שעיקרון אחר של קאנט הגדיר אותם כתכליות (קאנט: "עשה פעולתך כך שהאנושות הן שבך והן שבכל איש אחר תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי"). מצד שני עקרון האוטונומיה (החקיקה העצמית) קובעת כי כאשר אדם מציית לציווי המוחלט הרי הוא מחוקק חוק כללי שחל על ככל אדם בעל תבונה (על כן הוא נקרא מלך – משום שהוא מחוקק) . יוצא מן שני העקרונות לעיל כי אדם אשר מציית לציווי המוחלט הוא חבר מחוקק בקהליה של בעלי תבונה אשר ככאלו הם תכליות לכשעצמן ומכיוון שהם מחוקקים הם כולם מלכים ולכן הקהילה הזאת היא למעשה ממלכה . מכיוון שכל החוקים בממלכה הזאת הם כללים והתבונה של כולם אמורה להיות מבוססת על אותם עקרונות אזי החוקים שכל אחד מחברי הממלכה אמורים להיות זהים בתוכנם. הרעיון הזה הוא אוטופי מכיוון שבפועל לא כולם יצייתו לציווי המוחלט ויהיו כאלו שלא יפעלו בתבונה.   

• בעלות עצמית

Self Ownership (נראה לי שהתרגום לעברית לא בדיוק במבטאת את הביטוי באנגלית) קובע כי הגוף שייך לבעליו ושכל אשר כלול בעצמיות האדם אסור בפגיעה. האדם שייך לעצמו ולכן הוא לא שייך לזולת. בעלות עצמית נוגדת לניצול וטפילות. עיקרון זה הורחב על ידי לוק כדי לתת הצדקה לזכות הקניין על פי השקפתו כזכות טבעית. לוק טוען כי אם מניחים את נכונות הבעלות העצמית אזי גם פרי עמלו של האדם הוא שייך אליו (ראה הרחבה  "זכות הקניין על פי לוק" לעיל ( עיקרון זה עלול להצדיק אפשור הפלות (גוף האישה היא חלק ממניה) והתאבדות

• זכות טבעית על פי הארט

נקודת המוצא של הארט היא כי אינו יכול כלל להתחייב שישנם זכויות טבעיות (במובן מסוים ממשיך הרעיון של בנתם כי הזכויות הן זכויות משפטיות מלאכותיות). אבל,  הוא אומר, אם ישנה זכות טבעית אזי זו היא החירות. הארט רואה את החירות כזכות הבסיסית שעומדת בבסיס כל הזכויות האחרות ולכן אם קיים זכות טבעית אזי היא כזו. הגדרת המושג חירות על פי בארט היינה שלילית – הזכות לא להיות מופרע על ידי מעשי הזולת ללא כל התייחסות למה שהזולת חייבים לעשות. זכות טבעית היא זכות שישי לכל אדם כאדם  בלי תלות בחברה שהוא חי ובלי קשר ליחסיו עם בני אדם אחרים או מעשה כלשהו. על בסיס ההבנה הזאת הארט מגדיר את הזכויות שאינן טבעיות והן כן מסובבות יחס או מעשה מיוחד.  

• צדק נוהלי שלם (הציגו דוגמה)

זוהי קטגוריה של חלוקה צודקת על פי רולס אשר בניגוד לאריסטו מנסה לבחון את היחס בין נהלי החלוקה (הפרוצדורות) ולבין תוצאות החלוקה. (אריסטו מבחינתו לא התרכז כלל בשאלה איך מחלקים אלא יותר בתוצאות החלוקה).

צדק נוהלי מושלם מתקיים כאשר מתמלאים התנאים הבאים: 1) קיימת מטרה מוגדרת לחלוטין – כלומר יש מצב סופי מוגדר שאליו שואפים בחלוקה ומצב סופי זה מוכר כצודק ללא תלות בנהלים של עריכת החלוקה. 2)קיימים נהלים יעילים לחלוטין להשגת המצב הסופי. במידה מסוימת קטגוריה זו של חלוקה צודקת היא היפותטית ולא מציאותית מכיוון שתמיד יהיו פגמים בתהליך וגם ללא הפגמים הנהלים לא יבטיחו תמיד תוצאות צודקות כפי שהגדרנו אותם. למעשה צדק נוהלי מושלם הוא ההשקפה של אריסטו בקשר לחלוקה צודקת ורולס מביא אותה כדי להציג בשלב שני את האלטרנטיבות שלו – צדק נוהלי לא-מושלם וצדק נוהלי טהור.  כאמור אין בנמצא הרבה דוגמאות של צדק נוהלי טהור – אפשרות אחת יכולה להיות חלוקת ירושה כאשר אנו קובעים כי החלוקה שווה בין הילדים היא אפשרות הצודקת (המטרה שאליו שואפים). לכן נמנה לדוגמא עורך דין חיצוני, נמסור לו את כל הירושות כנאמן ונבקש שימכור את הכול ויחלק את הכסף שווה בשווה (נהלים מוגדרים מאוד שבוודאי יובילו לתוצאה המיוחלת).

• כלל המקסימין (הציגו דוגמה)

: הכלל שעל פיו יחליטו "אנשי" המצב המקורי לחלק את הטובין הראשוניים. כלל זה אומר כי יש לנקוט את הפעולה שהתוצאה שלה הגרועה ביותר עדיפה מתוצאותיה הגרועות ביותר של כל אחת מן הפעילויות החלופות. כלומר במילים אחרות יש למקסם את המינימום בכך שנבחר בפעולה שהמינימום שלה (התוצאה הגרועה ביותר) הוא הגבוהה ביותר. זהו למעשה הרע במיעוטו. לפי רולס זהו הכלל הרציונאלי ביותר ולכן "אנשי" המצב המקורי שהם מוגדרים כאנשים רציונאליים יבחרו לעבוד על פיה (זאת בצירוף להנחות האחרות של המצב המקורי: ההחלטות הן מאחורי מסך בערות – בתנאי אי ודאות; המשתתפים רוצים להבטיח לעצמם מינימום משביע של טובין; הם לא רוצים להביא על עצמם אסון, קרי להישאר מחוסר כלץ וכמובן ההנחה שאנחנו חברה יצרנית ובעזרת יצירת תמריצים לא שויונים יהיה אפשר להגדיל את סך הטובין) . ישום הכלל הזה במציאות יקבע כי כל פער שניצור בין הנכסים של בני אדם שונים יהיה צודק (ורציונאלי) רק אם הוא יגרום לכך שהמצב של העניים ביותר ייטב. כאן מונחת אחד מהביקורות היותר קשות כלפי רולס: מי קבע שאנשי המצב המקורי דווקא יבחרו בכלל הזה ולא לדוגמא בכלל ההפוך – "הטוב במרבו" (מקסי-מקס)?  דוגמא מופשטת ליישום הכלל: במצב ההתחלתי לכל תושב במדינה (4 אנשים)  יש 100 דינרי זהב (סך הכול 400).

תושב 1	100 דינר
תושב 2	100 דינר
תושב 3	100 דינר
תושב 4	100 דינר
סך הכול	400 דינר

יזם יכול למוצא מכרה של זהב עם  פוטנציאל של 600 דינרים. אם נבחר בחלוקה שוויונית לא ימצא היזם כי כל מה שירוויח ילך בצורה שווה גם לאחרים ואין לו מוטיבציה להיות יזם. יש אפשרות לקחת מיסים מכל אחד ולתת ליזם שהוא יחשוף בסופו של דבר את המכרה והוא יחלק את זה בין שותפיו. נניח שבצורה הבאה:

תושב 1	80 דינר	לקחו לו מיסים לא שותף
תושב 2	200 דינר	לקחו לו מיסים ושותף
תושב 3	200 דינר	לקחו לו מיסים ושותף
תושב 4	520 דינר	היזם
סך הכול	1000 דינר

 

 במקרה זה למרות שהטלת המיסים ועידוד היזמות באמת גרמו להגדלת סך הטובין התושב החלש ביותר (1) מצבו נהיה יותר גרוע ולכן זה לא מסתדר עם עקרון המקסימין. לעומת זאת החלוקה הבא כן נכונה על פי כלל זה מכיוון שגם העני ביותר הרוויח מהגדלת סך העוגה (לדוגמא על ידיד תשלומי העברה מצד הממשלה)

תושב 1	110 דינר	לקחו לו מיסים לא שותף אך מקבל תשלומי העברה יותר גדולים
תושב 2	205 דינר	לקחו לו מיסים ושותף
תושב 3	205 דינר	לקחו לו מיסים ושותף
תושב 4	480 דינר	היזם – משלם יותר מיסים
סך הכול	1000 דינר

• עקרון שוויון ההזדמנויות על פי רולס

עקרונות הצדק של רולס מתחלקים לשני חלקים עיקרים: הראשון מדבר על עקרון החירות והשני מגדיר את התנאים שמכשירים אי שוויון כלכלי וחברתי בעזרת עקרון הפער ועקרון שוויון הזדמנויות. עקרון שוויון הזדמנויות מצד אחד אוסר מתן תעדוף או אפליה של אדם בהתמודדות על הזדמנות מסוימת (משרה, לימודים וכו') מטעמים לא רלוונטיים (גזע, דת וכו') ומצד שני לדאוג שכולם יוכלו למצוא אפיקים למצות את עצמם כדי שבעתיד יוכלו להתמודד על הזדמנויות בצורה שווה יותר.        

עקרון ההזדמנויות השוות היא עקרון צדק ניהול טהור וזאת משום שהיא קובעת מה הם התהליכים לקבלת אדם למשרה מסוימת או מתן הזדמנות שווה לחינוך לכול. תוצאות היישום העקיב של העיקרון, תהיינה אשר תהיינה, יחשבו כצודקות משום שמילאו אחרי דרישות העיקרון. ולאמתו שלדבר, למרות שהעיקרון מדבר על שוויון, התוצאות שלו יהיו אי-שוויון מכיוון שבסופו של דבר, הכישורים האישים לא מתחלקים שווה בשווה. ולכן גם אם נניח שמערכת החינוך תהיה אופטימאלית, עדיין יישארו שיהיה להם פחות הצלחות ולאחרים יותר.   

• צדק מתקן

אריסטו הבחין בין שני סוגי צדק: צדק חלוקתי וצדק מתקן. כאשר צדק חלוקתי הו צדק מלכתחילה וצדק מתקן הוא צדק בדיעבד.לדוגמא צדק חלוקתי ידון בעקרונות החלוקה של טובין ראשונים בעוד שצדק מתקן ידון בדרכים לתקן עוולות שנגרמו מצדק חלוקתי לא תקין אן לא "צודק". גנבה, שוד, מרמה או אי כיבוד חוזים הם דוגמאות של מצבים הדורשים צדק מתקן. בנוסף נראה כי מיסים פרוגרסיביים הם גם במקום מסוים ישום של עקרון צדק מתקן מכיוון שהוא מנסה לחלק מחדש נכסים שחולקו בצורה לא שוויונית מלכתחילה.

• הבהירו את המשפט "מראוי משתמע יכול"

כלומר כאשר אני אומר שמשהו הוא ראוי לעשותו אני מניח כי יש אפשרות לעשות את המעשה הזה. אין משמעות להגיד שמשהו הוא ראוי אם אי אפשר לבצע אותו. הרעיון הנ"ל מקבל משמעות בהקשר להטלת אחריות. במקרה הקיצוני – הדטרמיניסטים יטענו כי בן אדם פועל כפי שהוא פועל מתוך חוקים פיזיקאליים דטרמיניסטים ולכן אין לו אפשרות לנהוג אחרת ולכן כל דיון על מה היה ראוי אינו רלוונטי. בפירוש פחות קיצוני של הרעיון אנו מוצאים הקשר בין החובה לעשות מעשה ובין היכולת לעשות אותו, או במילים אחרות אין לדרוש מבן אדם לעשות מעשה שאין ביכולתו לבצע אותו. מהכיוון השני היכולת לנהוג אחרת (גם אם לא נהגתי אחרת למעשה) היא הנותן את תג המוסרי למעשים שלי. כמו כן נוכן ללמוד מהרעיון הנ"ל כי אדם אחראי על מעשה מסוים רק אם היית לו אפשרות להימנע מהמעשה.

[[ נראה לי כי העולם הלא דטרמיניסטי שחשפה תורת הקוונטים בעולם התת-אטומי, פותחת פתח ונותנת תקווה לרעיון הרצון החופשי, משאירה מקום להתווכח עם הגישה הדטרמיניסטית הנ"ל. אשמח לקבל הפניה למקורות אשר מתייחסים להשלכות תורת הקוונטים על בעיות רצון החופשי ומוסר ]]

• מצפון מסורתי:

הבחנה אשר נועדה "לפתור" את בעיה "שלפעמים" המצפון טועה. מבחינים בין שני סוגי מצפון: מסורתי וביקורתי. המצפון המסורתי הינה תוצאה של השפעת דעת קהל והסביבה אשר מתגבש בתהליך סוציאליזציה בתקופת ההתבגרות. מצפון זה מקורו מחוץ לבן אדם והוא נבנה ומתעצב מהסביבה. מצפון זה בשל אופיו יכול לטעות ולא להיות מוסרי, אם הסביבה שעיצבה אותו אצל הבן אדם הוא לא מוסרי. מצד שני המצפון הביקורתי הוא פנימי, המתבטאת  בהחלטה אישית ופרטית של האדם בלי השפעה מבחוץ   – הוא מקבל בעצמו את ההחלטה מה לעשות תוך כדי שיקול דעת מנומק ולא דווקא על פי דעת הרוב. קול מצפון זה הוא הקול שממומלץ להקשיב לו והוא שיוביל אותנו בדרך המוסרית.

[[כמובן שהרעיון  לעיל אינו נכון – איך אני יודע שהכיוון שהמצפון הביקורתי לוקח אותי הוא הכיוון הנכון? איך אני יודע שזה באמת מה שהוא שבא מתוכי ואיזה הבטחה יש לי שמה שבא מתוכי הוא בודאי טוב? הרי כבר נאמר שיצר האדם רע מנעוריו]]   

• תורת הגמול של הענישה

. בעזרת תיאוריית הגמול מנסים לענות על השאלה מתי צודק להטיל אשמה ועונש על בן אדם מסוים. האם יש להעניש מעשים שלא מרצון או בעל כורחם?  על פי תיאוריה זו מטרת הענישה היינה להשיב לפושע כגמולו ולגרום לו לצער וסבל בדומה לצער וסבל שגרם בפשע שלו לזולת. ניתן לנסח את תיאוריה הנ"ל בשני אופנים: בצורה החיובית שלו העיקרון אומר כי יש לשלם לרשע כרשעתו. בצורתו השלילית טוענת העיקרון כי אין לגרום לאדם צער שאין מגיע . עקרון הגמול בצורתו השלילית אוסר הענשת חפים מפשע ושולל מתן עונש חמור על עבירה.

• האדם העליון על פי ניטשה

ניטשה מדבר על האדם העליון כחלק מהדיון על הערכים החדשים שהוא מטיף להם. בקצרה נוכל לומר כי ניטשה מציב בפני האנושות שני אפשרויות: האדם האחרון או האדם העליון. ניטשה מבכה על אובדן מוסר האדונים והכפייה של מוסר העבדים. כאשר מוסר האדונים יחזור לשלוט בכיפה אזי האדם (בניגוד לאל) יהיה במרכז – ולא סתם אדם אלא האדם העליון. בני אדם אלו יהיו יחידי סגולה המגשימים את הערכים החדשים שניטשה הטיף להם – הייחודיות, החד פעמיות של אדם. החופש שלו ליצור את עצמו כמו יצירת אומנות תוך כדי שבירת הכללים והמגבלות הקימות. ניתן להבין כי ניטשה חושב שכבר היו בעבר אנשים עליונים (או לפחות מאוד קרובים לכך)  מסוג זה: בני אדם דגולים וגאונים. לדוגמא ניתן לזהות את נפילאון, יוליוס קיסר, המשורר יוהן וולפגנג גתה ואולי הוא עצמו ....    

• אמוטיביזם

הפילוסוף האמריקני צ'רלס סטיבנסון טען כי משפטי מוסר אינם משמשים לתיאור דברים או מעשים. תפקידם העיקרי הוא להשפיע על המאזינים לנקוט או לשנות עמדה. לכן הוא מייחס למילים האתיות תפקיד דינמי אשר כוחן נובע ממשמעותן האמוטיבית, ( emotive – ריגוש) מיכולתן לעורר ריגוש אצל השומע.  השקפה מטא אתית זו היא 'נונדסקריפטיביזם' - משום שלפיה מילים אתיות לא מתארות . היא כן 'אקספרסיביזם' משום שהם נועדו להביא לעורר רגשות.  גישה זו היא 'נונקוגניטיביסטי' משום שהיחס הנפשי שלנו כלפיהם הוא לא הכרתי אין אנו שואלים עליהם אם הם  שקר או אמת (הם לא האמנות). גיזה זו היא גם אנטי ראליסטית משום שאינם מתארים עובדות מוסריות. גישה זו היא 'נוננטרוליסטית' משום היא לא תיאורית ואינה מתארת מציאות ועובדות טבעיות.

מסקנה עגומה מההגדרה הזאת היא שקיימות מחלוקות מוסריות שאי אפשר לפתורן – מכיוון שאין כאן ויכוח על עובדות אלא רק רצון לשכנע.

• טיעון השאלה הפתוחה

הפילוסוף האנגלי ג'ורג' מור טען כי 'טוב' הוא מושג מופשט (לא מורכב) שאינו בר הגדרה מושגים פשוטים ממנו. כלומר אפשר להכיר אותה רק באמצעות התנסות ישירה. כדי להוכיח את הטיעון שלו הוא מביא את ההנמקה שלו שכונתה כטיעון השאלה הפתוחה: מור טוען כי כל הגדרה של המילה טוב בנוסח "טוב משמעו X "  אפשר עדיין להמשיך ולשאול האם X הוא באמת טוב. (לדוגמא מה שגורם הנאה הוא טוב  אבל האם כל מה שגורם להנאה הוא טוב?) ומשום שניתן לשאול שאלה זו על כל הגדרה של טוב – אזי עצם הניסיון להגדיר את טוב באמצאות הגדרת אחרות היא טעות. בנוסף הטיעון הנ"ל מביא לידי ביטוי את בעיתיות של ניסיון להגדיר מונח ערכי ע"י מונחים לא ערכים.  

בעיה עם הטיעון הנ"ל הוא שאין כאן הוכחה של טיעון בצורה לוגית – הוא פשוט בודק הגדרה אחר הגדרה ובגלל שהרבה הגדרות נכשלו לפי הטיעון של השאלה הפתוחה הוא מכליל את זה על כל ההגדרות.

• ריאליזם

השקפה מטא אתית אשר טוענת שישנם ערכים במציאות ללא קשר לידיעה של בני אדם ותפקיד ההכרה המוסרית היינה לגלות אותם. (כלומר גם אם לא היו בני אדם – עדיין היו קיימים ערכים). דוגמא קיצונית לקו המחשבה הזה הוא התיאורית האידיות של אפלטון – ישנם ערכים בעולם האידיות וכל הערכים שבעולם הזה מתוארות ביחס אליהם. גם מור עם הגישה האינטואיציניזם שלו – אשר טען שאפשר להכיר את הערכים בצורה  בלתי אמצעית מבטא גישה ראליסטית (כי הערכים קיימים – והוא מדבר על הדרך לגילוים). ישנה גם סוג של ראליזם אשר טוען כי משווה בין צבעים לערכים - כמו שהצבעים הם מעוררים אצל בעלי החיים נטייה לראות (לחוות) צבע מסוים אזי קיום הערכים הוא יחסי לבני האדם –  יש לערכים (כמו צבעים) נטייה לעורר בבני אדם תגובה מסוימת (כלומר הם כן קיימים ברמה מסוימת במציאות) אבל בלי בני אדם אזי נטייה זו לא היית קיימת.

• חולשת הרצון

קודם נבהיר שני מושגים בסיסים יותר: אקסטרנליזם: השקפה של פיה ההניעה להתנהג באופן מוסרי נתרמת על ידי גורם שהוא חיצוני למוסר. כלומר למוסר אין כוח מניע עצמאי. אינטרנליזם:  טוען כי הנימוק או השיקול המוסרי בעצמו מספק טעם פנימי למעשה – כלומר ברגע שאתה מכיר בעיקרון מוסרי אזי אוטומטית אתה גם מכיר בנימוק למעשה. חולשת הרצון הוא הגורם "המתנכל" לאינטרנליזם במוסר ומונע את ביטויו במציאות. סוקרטס התייחס לחולשת הרצון בזה שקבע כי יצר האדם טוב מנעוריו ואם הוא מכיר בערך מוסרי כל שהוא הוא ינהג לפיו ולכן לדדיו לקיים מושג של חולשת רצון. הפילוסוף אייר אשר ראה במילים המוסריות כהנחיה ראה בחוסר התנהגות על פי ערכים שבן אדם מכיר בהם כחולשת הרצון. הרבה פושעים יודעים שהם עושים פשעים ומודעים לערכים שהם רומסים וכו'. תופעות אלו הם הביטוי לחולשת הרצון- הפער בין העמדות המוסרים שבן אדם מחזיק ומכיר בהם לבין המעשים שלו בפועל.  נראה כי "חולשת הרצון" היא סוג של עזרה שפילוסופים שדוגלים בעמדה כי הכרה בערכים מספיקה לתת מוטיבציה לפעול על פיה, מגיסים מעולם הפסיכולוגיה (או אולי אפילו דת – כניעה ליצרים וכו). בעזרת מושג זה הם מנסים לישב סתירה בין התיאוריה שלהם למציאות.