שאלות ותשובות: מדקארט עד יום - חלק ו' (לייבניץ)

שאלה 1

כיצד לייבניץ קושר בין שלושת המושגים הבאים: מונדות, דרגות בהירות ועכירות, אלוהים?

ראשית נעמוד על משמעות הביטויים מונאדה, דרגת בהירות ועכירות ואלוהים אצל לייבניץ ולאחר מכן נבחן כיצד לייבניץ מקשר בין מושגים אלו.

מונאדה - אבני היסוד של המציאות:

לייבניץ מבקר באופן עקרוני את המושג אטום כפי שהיה מובן בתקופתו כעצם חומרי שלא ניתן לחלוקה. לדידו, לא יתכן עצן חומרי שתופס מקום במרחב שלא ניתן לחלק אותו ליחידות קטנות יותר. לכן הוא הוא מציעה חלופה לגישה זו בכך שהוא טוען כי אבן היסוד של המציאות היא גוף רוחני (ולא חומרי) שלא ניתנת לחלוקה - מונאדה. המונאודת עצמאיות מרגע הבריאה שלהן ע"י האל. אין להן תלות לעולם החיצון ("אין להן חלונות") - כלומר כל מה שקורה בה מתרחש מהפנימיות שנטבע בה כאשר נוצרה.

כל המציאות שלנו מורכבת ממונאדות - כלומר המציאות כולה היא רוחנית (אף על פי שמקבץ של מונאדות מהוות בצורה כל שהיא גוף חומרי שמציית לחוקי הפיזיקה). כאן הוא מזכיר מאוד את האידיאליזם של ברקלי.

למונאדות מספר תכונות מרכזיות. ראשית כל מונאדה משקפת את היקום כולו. כמו כן כל מונאדה שואפת תמיד לשינוי פנימי, ויש לה פרצפציה (תפיסה).  

תפיסות ודרגות בהירות ועכירות:

כאמור מונאדות מתאפיינות ביכולת תפיסה או פרצפציה. המונדות שונות זו מזה (למעשה אין שתי מונאדות זהות) והמבדיל ביניהן היא רמת התפיסה של כל אחת מהן.בקצה אחת קיימות מונאדות עם תפיסות ברמה מאוד נמוכה - עכורות ומעורפלות, ומצד שני קיימות מונדאת עם תפיסה בהירה ביותר.   המונדות מתחלקות ל 4 קטגוריות עיקריות אשר המבדיל ביניהן היא רמת הבהירות של הפרצפציה:

א.      מונדות הדומם והצומח, שדרגת הבהירות של הפרצפציה שלהן היא מזערית. לא מודעות לעצמן ולא לחוצה להן.

ב.      מונדות בעלי החיים, המתברכות בכשרים של זיכרון, רגש וקשב. הן לא בעלי תודעה עצמית.

ג.    הנפשות של בני אדם, מונדות אלה ניחנות בפרצפציה מדרגה גבוהה במיוחד, המכונה אפרצפציה או תודעה. כאן המונאדה כבר מודעת לכך שהיא משקפת את העולם שמוחצה לה. יתרה מזאת המונאדה מסוגלת לתפוס גם את האמיתות הנצחיות של לוגיקה והמתמטיקה.

((ד. מונאדה של האל אשר היא הבהירה ביותר. המונדה הראשית והעליונה. ))

דרך אגב - כאן לייבניץ מדבר לראשונה על מושג של תת-מודע :פרצפציות ברמה נמוכה כך שהמונדה עצמה לא מודעת להן.

האל ע"פ לייבניץ

כאמור האל אצל לייבניץ הוא הבורא את המונדאות (לא כאל של שפינוזה שהוא המציאות). האל הוא יש הכרחי שלם ואין סופי. קיומו של האל מוכחת בעזרת 3 הוכחות (שלא ארחיב עליהן כאן): האונטולוגית (האל שלם בתכלית - לכן מכיל בתוכו גם  את המושג קיים ולכן הוא נמצא בהכרח), הוכחה קוסמולוגית (הוכחה בעזרת עקרון הטעם המספיק - צריך להיות עצם הכרחי כטעם מספיק לעצמו) והוכחה על סמך מציאותן של האמיתות הנצחיות (יש אמיתות נצחיות, הן צריכות להיות קיימות בשכל של משהו, משהו נצחי הוא האל).  

האל של לייבניץ מתואר כשען מומחה - בבריאה של העולם ( קרי המונאדות) הוא העניק למערכת הרמוניה מופלאה כזאת שמאז הבריאה לא היה כבר צורך בהתערבותו. בכך מוסברת הסיבתיות בעולם למרות שאין המונאדות מתקשרות ביניהם או מגיבות זו לזו.

האל של לייבניץ כפוף לאמיתות הנצחיות של המתמטיקה. בנוסף הוא טוב מוחלט.

סיכום

לייבניץ מתאר עולם עם ריבוי אשר מורכב במהותו ממונאדות רוחניות אשר באות לידי ביטוי בתופעות החומריות שאנו תופסים בחושינו.מונדות עצמאיות, בלתי קשורות ואין להן אינטרקציה עם העולם החיצון. כל אחת מהן היא "יקום" - על אחת משקפת את היקום.  מונדות נבדלות זו מזו על פי דרגות העכירות והבהירות שלהן אשר מעניקות להן במובן מסוים את רמת התודעה שלהן לעצמן ולכל שהן משקפות את היקום.

האל הוא האחראי לבריאת המונדות ולכך שהן מתנהלות בצורה הרמונית למרות שאין שום אינטראקציה ביניהן.

שאלה 2

מהם הקשרים בין מושגי האלוהים של: לייבניץ, ברקלי, דיקארט?

(בתשובה זו יש חזרה על חומרים ממנים קודמים)

ראשית נבהיר את מושג האל על פי כל אחד מן הפילוסופים שנזכרו בשאלה ולאחר מכן נראה את הקשרים בין המושגים השונים.

האל על פי דקארט:

דקארט מגיע להכרה באל רק לאחר שהוא מכיר בקיומו שלו (של נפשו).הוא מגדיר אותו כיש מושלם והאין סופי כאשר רוע או רמאות יחשבו לפגם בשלמות הזאת. אצל דקארט האל למעשה משמש כעוגן שבעזרתו אנו יכולים לטעון כי העולם החיצון קיים ושיש באפשרותנו להכיר עולם זה. האל הוא הכלי מרכזי ואולי היחיד שמאפשר לספקן לצאת מתוך עצמו ולהכיר בעולם החיצון. האל הוא "החותמת כשרות" של המציאות ושל הבנת המציאות על ידי החושים. יתרה מזו, גם חוקי הטבע, המתמטיקה והפיזיקה, נכונים אך ורק אם יש אל לא רמאי. אבל חשוב לציין כי האל יכל באותה המידה גם ליצר חוקי טבע אחרים וגם חוקי מתמטיקה אחרים.

האל על פי ברקלי:

ברקלי מיחס לאל שני תכונות מרכזיות: אחת סבילה כישות שתופסת את המציאות  והשנייה אקטיבית יותר כישות שבוראה את המציאות. נתחיל עם ההגדרה הראשונה:

אחד היסודות המרכזים ביותר בתורתו של ברקלי היא האידאליזם שלו - מושא אינו קיים אם איש לא תופס אותו. (כאשר איש לא רואה / תופס  את הבית שלי - הוא לא קיים). אולם, החוויה היום יומית שלנו סותרת את הרעיון הזה.כיצד נסביר את הרציפות של המושאים לאורך זמן ובין אנשים שונים, אם הם כאלו סוביקטיבים וכל הזמן נעלמים ומופיעים מחדש?

ברקלי פותר את הבעיה הזאת בכך שהוא טוען (עקרונות דעת האשם - סעיף 6) כי כאשר המושאים אינם נתפסים על ידיי משהו, אזי הם נתפסים ו"מתמידים בקיום ברוחה של נשמה נצחית כלשהי" - דהיינו האל.  

תפקיד האל על פי ההוכחה זו היא לקיים את העולם בכך שהוא תופס אותו (את העולם) כאשר אף אחד אחר אינו תופס אותו.

הגדרה השנייה של האל היא כבורא מתמיד של המציאות. ברקלי טוען כי לכל דבר יש סיבה. אך באותו זמן הוא טוען לאידאות אין יכולות סיבתית. מכאן אידאות התחושה הלא רצוניות שלי (אני נשרף שאני נוגע באש) נגרמות על ידי ישות אחרת שהיא אחראית להמצאות האידאות בנשמה שלי. ברקלי מיחס את התפקיד הזה לאל. כלומר האל הוא מקור האידאות בנפשי. תרה מזו, תפקיד האל הוא לא רק לברוא את האידאות אלא גם "לשדר" אותם לנפשנו בסדרמסוים שאנו תופסים אותו כמסודר על פי חוקים מסוימים (סיבתיות). לסיכום, תפקיד האל הוא להיות מקור כל האידאות ובכך ליצור את העולם בצור מתמדת.

 

האל ע"פ לייבניץ:

על תפקיד האל על פי לייבניץ הרחבנו בשאלה הקודמת. רק נסכם כאן בקצרה כי לייבניץ ראה את האל כיוצר המונאדות - אבני היסוד של המציאות (הוא עצמו הוא המונדה הבהירה ביותר). בנוסף הוא ברא את המונאדות בצורה הרמונית כזאת שמעבר לבריאה הראשונית לא היה יותר צורך בהתערבותו. הוא דאג בכך כי למרות שאין אינטראקציה בין המונאדות הן נמצאות במצב הרמוני מושלם עם שאר המונאדות בעולם. גם על פי לייבניץ האל הוא מוכפף לחוקי הלוגיקה הנצחיים.

הקשר בין מושגי האל

ראשית מהזווית האפיסטמולוגית. נראה כי בעוד אצל דקארט וברקלי האל משמש כישות שמאפשרת כלל ידיעה של העולם החיצון (אל הלא רמאי של דקארט או האל "שמשדר" אידאות אצל ברקלי") אצל לייבניץ תפקיד האל הוא פחות מרכזי בתחום הזה.

נקודה  מעניינת נוספת שעלה מהשוואה בין דקארט ללייבניץ הוא העובדה כי בעוד דקארט רואה את האל כיוצר האמיתות הנצחיות, לייבניץ מכופף את האל לאמיתות הללו.

נקודה נוספת היא שאצל ברקלי ולייבניץ האל, האדם  והעולם בסופו של דבר רוחניים. דיקרט שם את האל בקטגוריה שונה מן העולם וטען כי העולם החומרי הוא עצם מתפשט לעומת הרוחניות של האל והנפש.

נקודה אחרונה בין לייבניץ לברקלי: בעוד שלייבניץ "מסיים" את המעורבות של האל ברגע היצירה, ברקלי מכריח את האל לברוא את האידאות כל הזמן גם אחרי הבריאה הראשונית.  

שאלה 3

קרא את הקטע שלפניך הלקוח מספרו של וויט פסיכולוגיה ופילוסופיה והשב על השאלות שאחריו: "גלילאו טען לאור מחקריו בפיסיקה ובאסטרונומיה כי הטבע כתוב באותיות מתמטיות. דיקראט הקצין זאת וטען כי לא רק העולם החומרי כתוב באותיות מתמטיות, אלא גם עולם החי. החיות הן מכונות, אך האדם אינו מכונה כי יש לו נפש ("אני חושב לכן אני קיים"). ניוטון לקח ברצינות את דברי גלילאו ואת גישת דיקראט והוכיח כי כל היקום, גם התפוח הנופל מהעץ וגם כוכבי הלכת נוהגים על פי חוקים הניתנים לניסוח מתמטי. הפסיכולוגיה הושפעה רבות מעמדות גלילאו, דיקראט וניוטון". א. כיצד, לדעתך, מושג המונדה של לייבניץ מאפשר אלטרנטיבה וביקורת על העמדות של גלילאו ודיקארט (פסיכולוגיה כתיאוריה של התנהגות, תיאוריה של גוף ונפש)? ב. כיצד תורת העצם של שפינוזה מהווה הקצנה ופיתוח של העמדות של גלילאו ודיקארט?

 

א.  לייבניץ הכיר בחוקי המתמטיקה והלוגיקה כחוקים נצחיים ברמה שאפילו האל כפוף להן. אך יחד עם זאת בחלוקת העולם האונטולוגי שלו יש מקום רק למונאדות שהן ישים רוחניים. לייבניץ מודה כי "צבר" של מונאדות  מיצרות בדרך כל שהיא ישות חומרית. ואומנם ישות זו היא כפופה לחוקי הסיבתיות. כלומר הגופים החומרים (צברי המונאדות) מתנהגות כמו כדורים על שולחן ביליארד.  אחרי שהסכים עם השליטה של חוקי הפיזיקה ברמת "המקרו" לייבניץ שולל את הגישה הזאת ברמת "המיקרו" בכך שהוא שם את כל היש האונטולוגי על ספקטרום אחד של ישים רוחניים כאשר המבדיל ביניהם הוא דרגת הבהירות של המונאדה (המודעות שלה לעצמה ולעולם החיצון). הפעולה היחידה שיש אצל המונאדות היא התפיסה - פרצפציה. כאשר מה שמניעה את המונדה לתפוס היא השאיפה הטבועה בה על ידי האל. אין אינטראקציה בין המונדות  (לכן אין מקום לסיבתיות) והכל מוכתב מראש על ידיד ההרמוניה האלוהית.

כלומר בניגוד לניוטון ולדקארט - אף על פי שנראה לנו כי הטבע או בעלי החיים הם לא יותר מאשר מכונות שנשלטות על ידי חוקים דטרמיניסטים - אין אלו יותר מאשר תופעות. (כמו קשת בענן). מהות המציאות מוכתבת על ידי עצמים רוחניים שאין הן כפופות לחוקים סיבתיים אלא אך ורק לאופן שאך ברא אותן במעשה בראשית. ואין מבחינה מהותית שונה אבן (ובטח ובטח שבעל חיים) מבן אדם. לשניהם יש מונאדות רוחניות בבסיסם (כמו שהסברנו כבר מונדאדות מאיכויות שונות).

יתר מזאת לייבניץ לראשונה מדבר על תפיסות שהן רק בתת-מודע או פרצפציות קטנות. אלו תפיסות שלא מודעות למונאדה (וככזה לנפש של האדם לצורך העניין).

לסיכום נראה כי לייבניץ כופר בניסיון של ניוטון או גלילאו להחיל חוקים דטרמיניסטים על נפש האדם - ובמובן מסוים מציל לייבניץ את הפסיכולוגיה מידי המתמטיקה והלוגיקה.

ב.שפינוזה מרחיב את רעיון הדטרמיניזם והסיבתיות מעבר לעולם החי ומחיל אותו אף על האדם והאל בכבודו ובעצמו. כלומר גם הנפש שלנו וגם האל במובנים מסוימים כתובים בשפה המתמטית.

בעוד אצל דקארט הממשות הייתה מורכבת משלושה סוגים של ישים – האל, עצם מתפשט אחד (העולם החומרי), והרבה עצמים חושבים, דקארט דגל במוניזם שטען כי כל המציאות היא עצם אחד ויחיד שהוא האל.  כלומר מבחינת שפינוזה הטבע, האדם (הנפש או הגוף) והאל, חד המה וכולם כפופים לחוקים הסיבתיים - בדיוק כמו שדקארט חשב שהחתול הוא מכונה או גלילאו חשב שהטבע כתוב בשפת המתמטיקה.

לסיכום הדטרמיניזם המוחלט והסיבתיות שמונחות בבסיס תורתו של שפינוזה לא משאירות מקום לחופש רצון כפי שאנחנו מבינים אותה - לא אצלנו ולא אצל האל (למעשה אנחנו והאל הם אותו היש בסופו של דבר). כל דבר יש לו סיבה - גם ברמה החומרית וגם ברמה הנפשית (אידאה). ולכן לא נשאר מקום לחופש רצון כפי שאנו מכירים אתה.

כלומר אצל שפינוזה הפסיכולוגי צריכה להיות תת-תחום במתמטיקה) ואים הבדל למעשה בין הגוף לנפש של האדם.

(רק נצין  כאן כי  למרות שעל פי המושגים שלנו האל הוא לא חופשי (שהרי הוא פועל מתוך הכרח טבעו), ע"פ הבנתו של שפינוזה את החופש האל הוא חופשי היחידי למעשה : האל מוגדר כסיבת עצמו ועצם היחידי שקיים במציאות. הגדרת עצם הוא דבר שלא זקוק למושג של דבר אחר. ולכן שום סיבה חיצונית לא משפיעה עליו והוא פועל רק מתוך הכרח טבעו ולכן הוא חופשי. (סיבת עצמו = עצם = אל))

 

שאלות ותשובות: מדקארט עד יום - חלק ה' (יום)

שאלה 1

באיזו מידה ניתן לראות בביקורת מושג ה"אני" לפי יום, כפיתוח של תורת ברקלי? פרט ונמק

ראשית נזכיר בקצרה מה הייתה עמדת ברקלי בהקשר לזהות האישית, לאחר מכן נסקור את עמדת יום בנושא זה כולל הביקורת העצמית שלו על עמדתו ולבסוף נראה כיצד הדבר היווה פיתוח לרעיונותיו של ברקלי.

האני על פי ברקלי - להיות משמע לתפוס

ברקלי טוען כי להיות פירושו לתפוס. כלומר בזה שאני תופס את המקלדת מולי - לא רק שאני "מקיים" את המקלדת(תורת האידיאליזם של ברקלי - מושא אינו קיים אם איש לא תופס אותו) , אלא בעצם אני מגדיר את עצמי כישות תופסת. לכל תפיסה יש בהכרח תופס. לדידו של ברקלי האידאות הנתפסות צריכות להיות מאוחסנות או נתפסות במקום מסוים - ומקום זה הוא "האני" התופס אותן.

[[כהערת שוליים אציין כי ברקלי יצא נגד הרעיון הזה כאשר לוק דיבר על עצמים - הוא טען כי אין משמעות לעצמים כמשען לתכונות. אבל כאן הוא כן מדבר על האני כמשען במובן מסוים לאידאות]]    

יום וביקורתו על ברקלי

"התפיסות אינן מצריכות שום דבר שיה משען למציאותן" ( מסכת ע' 322). יום כופר בהנחה הבסיסית של ברקלי כי יש צורך באני כמקום אחסון או משען לאידאות לתפיסות - תפיסות יכולות להימצא סתם כך בלי זיקה לדבר זולתן. לא צריך להיות מושא תופס כדי לתפוס את התפיסות. לדידו של יום - בני אדם (האניים) אינם אלא "צרור או קיבוץ של תפיסות שונות" (מסכת ע' 323).הוא מצמצם את התודעה ומעמיד אותה על זרם של תפיסות מתחלפות. מעבר לכם אין שום אובייקט (אני לצורך העניין) שהתפיסות הללו שייכות לו או מתרחשות בו. האישיות אינה אלא אוסף של תפיסות בלי דבר מה המהווה מצע עבורן.   

יום מבקר את  יום   

יום מבקר את רעיון האני שלו כרצף או צרור של תפיסות. הוא מציין כי שיטתו מביאה אותו לשני עקרונות שהוא מתקשה לקבל בו זמנית:

א. כל התפיסותינו המובחנות הן נמצאים מובחנים. (האטומיזם של יום)  

ב. לעולם אין האוח תופסת שום קשר ממשי בין נמצאים מובחנים.  (מסכת ע' 357).

יום טוען כנראה כי העקרונות הללו לא מסתדרות עם התפיסה היום יומית שלנו שבו אנו מרגישים כאילו ש התפיסות שלנו מאוחזות במשהו פשוט ואישי - קרי אני. כלומר הוא מתקשה להשלים עם המסקנה שלו עצמו שאין גורם על שמארגן ומקשר בין רצף התפיסות הבלתי קשורות.

פיתוח תורת ברקלי על פי הגדרת האני של יום

כפי שרמזתי לעיל - נראה כי יום לוקח את הביקורת של ברקלי על יום בהקשר למושג עצם ומרחיב אותו על המושג "אני". אם ברקלי טען כי זה אבסורד לחשוב על עצם כמשען לתכונות וכי יש לראות את העצמים כלא יותר מאשר קיבוץ או צרור של תכונות (צבע, צליל, צורה וכו) אזי יום אימץ ואף הרחיב את גבולות הביקורת הזאת וטען כי גם האני אינו יותר מאשר צרור של  תפיסות.

לסיכום:

- לוק (דקארט ואריסטו) טענו כי עצם הוא המשען או המצע של התכונות

- ברקלי - העצם הוא מושג חסר משמעות - אינו אלא צרור של תכונות שקיימות בגלל שמשהו תופס אותם

- יום - גם "התופס" הוא חסר משמעות. התופס אינו אלא רצף וצרור של תפיסות.

שאלה 2

מדוע לפי יום הספקנות לא חלה על משפטי המתמטיקה? פרט ונמק.

ראשית נפתח בסקירה קצרה של חלוקת המושאים השכליים על פי יום ונראה לאיזו מהן שייכת הידיעה הברורה ובאיזו מהן יש מקום לספקנות.לאחר מכן נראה כיצד המתמטיקה משתלבת בחוקה זו.

יחסים בין אידאות לעומת ענייני עובדה

יום מבחין בין יחסים בין מושגים או אידאות לבין עניינים שבעובדה.

על פי יום המתמטיקה ,(הגאומטריה, אלגברה והאריתמטיקה) שייכות לסוג של יחסים שבין מושגים. אלו הן חיווים ודאיים אם על דרך השגה ישירה (אינטואיציה) או על דרך המופת. אמיתות מתמטיות כמו 1+1 = 2 ,או משפט פיטגורס הן נכונות תמיד ללא קשר לקיום בפועל של משולשים או לזמן (זה היה נכון גם לפני הבריאה). משפטים מסוג זה ניתנים לגילוי מתוך מחשבה בלבד ואי אפשר לעלות על דעת את ניגודם (אי אפשר לחשוב על עיגול שיחס בין ההיקף שלו לרדיוס הוא לא 3.14...יש כאן אי אפשרות לוגית).

לעומת זאת טענות בעניינים שבעובדה מדברים על דברים שאמיתתם נקבעת על פי ראיות ניסיוניות ותוקפן נובע מן המתרחש בפועל ולכן עדין אפשר לעלות על הדעת טענות מנוגדות. (כדור הארץ לא עגול - אולי זה לא נכון אבל אין כאן סתירה לוגית ואני יכול לדמיין מצב כזה).

את שני היחסים הללו ניתן לחלק על פי שלושת הקריטריונים הבאים: אנליטי מול סינתטי, אפריורי מול אפוסטריורי, והכרחי מול מקרי (קונטינגנטי)  

אנליטי מול סינתטי

טענה אנליטית היא טענה שאמתותה תלויה לגמרי במשמעות וביטוים המופיעים בה.

לעומת זאת טענה סינתטית היא טענה שאמתותה אינה תלויה אך ורק במשמעות הביטויים המופיעים בה.

כאשר יום מדבר על יחסים בין אידאות הוא מדבר על יחסים אנליטים. לעומת זאת טיעונים בעניינים שבעובדה - מצריכים מידע נוסף שמתקבלות דרך ניסיון.

אפריורי מול אפוסטריורי

יש כאן הבחנה אפיסטמולוגיית: ידיעה אפריורית היא ידיעה שמתקבלת ללא ניסיון. ידיעה אפוסטריוריית היא ידיעה בעקבות ניסיון. כפי הסברנו לעיל ידיעה מתמטית לא דורשת ניסיון והיא הייתה נכונה גם אם לא היה כלל עולם בנמצא. ולכן מן ההכרח הוא שהידיעה בה היא אפריורית. ואת בניגוד לידיעה של עניינים שבעובדה שמחייבים ניסיון ולכן הן בהגדרה אפוסטריוריות.

והכרחי מול מקרי (קונטינגנטי)

טענה היא אמיתית בהכרח אם שלילתה כרוכה בסתירה פנימית. לעומת זאת טענה יכולה להיות נכונה אבל שלילתה לא תגרור סתירה לוגית ולכן היא לא נכונה בהכרח אלא בצורה מקרית. לדוגמא אין אנשים שגובהם הוא מעל 5 מטר. שלילת טענה זו אולי לא נכונה (כפי שהעולם שלנו בנוי) אבל בטח שהיא לא סתירה לוגית.

מתמטיקה

יום מגדיר את המתמטיקה כיחס בין אידאות שהאמנות בנוגע להם יכולות להיות ודאיות ואמיתות בהחלט. הוא רואה את הטיעונים המתמטיים כטיעונים אנליטים (אמתותם תלויות במשמעות וביטוים המופיעים בהן), אפריורים (אין צורך בניסיון כדי להוכיח את נכונותן) והכרחיות (שלילתן תוביל לסתירה לוגית).

בנוסף לבוחן הסתירה יום גם מציע את הבוחן הפסיכולוגי באופיו אשר טוענת כי אם אפשר לעלות על דעת טענה מסוימת אזי היא יכולה להיות אמיתית בסיטואציה מסוימת אפילו אם בעולם / יקום שלנו זה שקרי (העולם שטוח).

לעומת זאת טענות מתמטיות אי אפשר לעלות על הדעת את שלילתן (שורש של 4 זה לא 2 ו -2).

המבחנים שהזכרנו לעיל מביאים אותנו למסקנה כי לפחות במתמטיקה יש אפשרות להסיג ודאות מלאה וזאת בניגוד לכל שאר מדעי הטבע.

לסיום נציין כי יום מטיל לכאורה גם ספק במסקנות המתמטיות כאשר הוא בסס את ספקו באפשרות שהמתמטיקאי יטעה. אבל נראה שטיעון ספקני זה אין בכוחו לפגוע ביסודות המוצקים של המתמטיקה עצמה ללא קשר למתמטיקאים שמתעסקים איתה.

שאלות ותשובות: מדקארט עד יום - חלק ד' (ברקלי)

שאלה 1

מהם הקשרים בין תורת ברקלי לבין תורת הייצוג של לוק? פרט ונמק.

אולי אחת מנקודות המוצא העיקריות לתורתו הפילוסופית של ברקלי הייתה ביקורתו על השקפה הפילוסופית של ג'ון לוק, בפרט על המימד הייצוגי של ההכרה האנושית ומציאות העולם.  ראשית נסביר בקצרה מה היא תורת הייצוג.

תורת הייצוג על קצה המזלג

תורת הייצוג אמורה להסביר כיצד מתרחשת תפיסת החושים. על פי תאוריה זו, אין אנו תופסים ישירות אלא את האידאות המייצגות את המושאים החומרים.אידאות אלה מתקיימות בתוכנו, בנפשנו.  כלומר אין לנו תפיסה ישירה של עולם החומרי. עיון מעמיק בתפיסה זו מביאה אותנו למסקנה כי מאחר שאין אנו תופסים לעולם את המתרחש והקיים בעולם "האמיתי",  אין אנו מסוגלים כלל לבחון ישירות ובצורה בלתי אמצעית, את האמת על טיבם של מושאים חומרים אלו. כלומר לא נוכל לדעת אם האידאות שאנו תופסים באמת מייצגות את המושאים כפי שאנו משערים שהם עושים. תמיד יהיה לנו את חושים כמתווך. מחסום שמקובל לכנות "פרגוד התפיסה".

העולם וההכרה על פי לוק וברקלי

העולם של לןק מורכבת משלוש סוגים של ישויות:

- האל או שכל אין סופי אחד

- שכלים סופיים רבים (האניים)

- מושאים חומרים המצויים בחלל ונמשכים לאורך זמן.

ברקלי פירש את תורתו של לוק מפרספקטיבה "ייצוגית". פירוש זה הקשה מאוד על קבלת הסוג השלישי של הישים כפי טען לוק: המושאים החומרים הנמצאים בחלל מחוץ לרוחנו.

איכות ראשונית מול איכות משנית

כאמפריציסט, הוא לא יכל לקבל עובדות שלא ניתן ללימוד מניסוי. וכפי שהסברנו לעיל הבעיה העיקרית של הגישה הייצוגית היא כי אין אפשרות לבחון בצורה ישירה את מושאים החומרים. כתוצאה מכך ברקלי השמיט לחלוטין את הסוג השלישי של הישים ולמעשה כפר בהימצאותם האובייקטיבית של שישים חומרים ובעולם שמחוץ לנפש. גישה זו מכונה אידאליזם  - הדברים המכונים בפינו כמושאים חומרים אינם אלא אוסף של אידאות. כלומר בניגוד ללוק הוא טען כי גם האיכויות הראשוניות שלוק טען כי הן נמצאות במושא עצמו,  אינם שונים מאיכויות המשניות(שגם על פי לוק הן נוצרות בנפשנו)  ולשניהם דין אחד - שניהם צריכים להיות מוגדרים כאידאות.

מקור מול העתק

הדברים שנאמרו לעיל למעשה משמיטים את הקרקע מתחת לטענה כי האידאות אמורות להוות העתק ברמה כזאת או אחרת של המושא החומר. אם גם האיכויות הראשוניות הן רק אידאה - ואם אין אנו תופסים ישירות אלא רק אידאות , אז מי ערב לנו כי האידאה היא באמת העתק של המושא החומרי?

סיבה -תולדה

מלבד ההבחנה בין האיכויות הראשוניות למשניות, ברקלי מבקר את לוק גם בהיבט היחס סיבה -תולדה שמתקבלת מתוך תורת הייצוג. יחס זה טוען כי כל אידאה יש לה סיבה - וסיבה זו היא המושא החומרי (גם אם נניח שהאידאות כלל אינן דומות למושאים החומרים). גם כאן חוסר היכולת שלנו לבחון את הסיבה (המושא החומרי) בצורה ישירה עומדת לנו לרועץ - איך אנו יכולים לטעון כי A הוא סיבה של B אם אני כלל לא יכול לבחון ישירות את A שלא דרך B? יתרה מזו - גם אם נניח שלוק צודק וקימת סיבתיות כזו - אין הוא מסביר איך מתרחשת האינטראקציה בין העולם החומרי לעולם הנפשי.

לסיכום ברקלי רואה את התורה של לוק כלא כאמפיריציסטי "מספיק". התורה הייצוגית של לוק מכילות מספר נקודות, שעל פי לוק חורגות מעבר לגבולות שאמפיריציסת עקבי יכול להרשות .

שאלה 2

כתוב על תפקיד האלוהים בתורת ברקלי

לפני שנתייחס לתפקיד האל בתורתו של ברקלי כדי לציין כי ברקלי היה כוהן דת אניגליקני ואף הגיע למשרה בשירות הכנסייה. כלומר - באופן אולי הגדרתי, הוא לא יכל שלא להתייחס לאל כגורם משמעותי בתורה בפילוסופית שלו.

נבין את תפקיד האל במשנתו הפילוסופית, בעזרת הוכחותיו לקיימו של האל.

הוכחת קיום האל על בסיס רציפות המושאים

אחד היסודות המרכזים ביותר בתורתו של ברקלי היא האידאליזם שלו - מושא אינו קיים אם איש לא תופס אותו. (כאשר איש לא רואה / תופס  את הבית שלי - הוא לא קיים). אולם, החוויה היום יומית שלנו סותרת את הרעיון הזה.כיצד נסביר את הרציפות של המושאים לאורך זמן ובין אנשים שונים, אם הם כאלו סוביקטיבים וכל הזמן נעלמים ומופיעים מחדש?

ברקלי פותר את הבעיה הזאת בכך שהוא טוען (עקרונות דעת האשם - סעיף 6) כי כאשר המושאים אינם נתפסים על ידיי משהו, אזי הם נתפסים ו"מתמידים בקיום ברוחה של נשמה נצחית כלשהי" - דהיינו האל.  

לסיכום תפקיד האל על פי ההוכחה זו היא לקיים את העולם בכך שהוא תופס אותו (את העולם) כאשר אף אחד אחר אינו תופס אותו.  

[[הערה - נראה כי כאן ברקלי נותן תפקיד פסיבי לאל - הוא צריך לתפוס את המושא ברוחו האין סופי כדי שיהיה קיים. אני מבין את הפעולה "תפיסה" כפעולה פסיבית יחסית. יתרה מזו, גם הנפשות האחרות - בני אדם לצורך העניין, יכולות לעשות את אותו הדבר. כלומר הוא די מוריד את האל במקרה הזה לפחות לדרגת אדם]]

הוכחת קיום האל על בסיס סבילות התחושה

כאן תפקיד האל הוא יותר אקטיבי - הוא הבורא המתמיד של העולם (ע"פ האידאליזם - האידאות).

הוכחה זו מורכבת ממספר שלבים:

- אידאות תחושה עולות בי (לרוב) שלא מרצוני: אם אני אגע במשהו חם אז אני ארגיש חום, אם ארצה ואם לא. יתרה מזו יש סדר וחוקיות בין האידאות התחושתיות (וזאת בניגוד לדימיון או חלום).

- לכל דבר יש סיבה:  לכן גם לאידאות הבלתי רצוניות שלי יש סיבה.

- לאידאות אין כוח סיבתי רק ישים התופסים יכולים להיות סיבות: הן לא יכולות לגרום לאידאה אחרת (אידאת האש לא יכלו לגרום לאידה של כאב לצורך העניין, האש הוא סימן לכך לחום) וזאת משום שהאידאות הן רק דימויים העולים בשכלנו.  

- אין עצמים חומרים: הנחה זו עולה מן האידיאליזם של ברקלי.

מצירוף הטענות לעיל נובע מכך שאם אני לא הסיבה לאידאות שלי (ההנחה הראשונה) ואידאות לא גורמות לאידאות אחרות,אזי ישנה רוח אחרת שהיא אחראית להמצאות האידאות בנשמה שלי. ברקלי מיחס את התפקיד הזה לאל. כלומר האל הוא מקור האידאות בנפשי.

יתרה מזו, תפקיד האל הוא לא רק לברוא את האידאות אלא גם "לשדר" אותם לנפשנו בסדרמסוים שאנו תופסים אותו כמסודר על פי חוקים מסוימים (סיבתיות). וזאת שלמעשה, אין סיבתיות בעולם (בין האידאות) אלא רק סין (האש) ומסומן (החום).

לסיכום,על פי הוכחה זו, תפקיד האל הוא להיות מקור כל האידאות ובכך ליצור את העולם בצור מתמדת. (כי העולם החיצוני כפי שאנו תופסים אותו מחושינו, הוא לא יותר מאשר אידאות).

אם מצרפים את שתי ההוכחות, מתקבל כי ברקלי הסיק מסבילות החושים את מציאות האל כבורא מתמיד, וממציאות האל הוא מסיק את רציפות המושאים - בכך שאל תופס אותם כל הזמן.

שאלות ותשובות: מדקארט עד יום - חלק ג' (לוק)

שאלה 1

מהם הקשרים בין שלושת המושגים הבאים בתורת לוק: תורת האידיאות, כושר שיפוט, ריאליזם

נאיבי?

ראשית נסביר בקצרה כל אחד מהמושגים כפי שמובנים מתורתו של לוק.

תורת האידאות

לוק מגדיר את האידאה כ "כל מה שהוא נשוא השכל בשעה שהאדם חושב" (I,א, 8) - לוק מכנה בשם אידאה ישות מסוג מיוחד העולה ונמצא בשכלו של אדם כאשר הוא חושב על מושא מסוים. בהקשר הזה יש לציין כי לוק היה אמפריציסט , ולכן שלל מכל וכול אפשרות של אידאות מולדות. הוא בפרוש מציין כי "כל המושיגים (אידאות) באים מן התחושה והחזרה" (II א 2) . המודל של לוק קובע כי אנו קולטים בחושינו אידאות פשוטות ואותן אנו מחברים לתוך אידאה ומורכבת יותר ולה אנו מקנים משמעות.

כושר השיפוט

לוק מבחין בין קליטת החושי הגולמית ובלתי אמצעית לבין תוצר ההשיפוט,פירוש והסקת המסקנות שקלט החושים עוברות. הבחנה זו היא קריטית עבור האמפריציסט שטוען כי כל הידע שלנו על המציאות מגיעה דרך החושים: כיצד נוכל לתאר את העולם הכי קרוב "למציאות" כפי שהוא נתפס במידית בצורה בלתי אמצעית - לפני שלב השיפו - שלב שבו אנו בונים מהאידאות הפשוטות את האידאה המורכבת שאמורה לייצג את המושא. הרי תמיד אפשר לחשוש מטעויות בשלב השיפוט. לכן אשפר להניח כי האידאות הפשוטות הן חפות מטעויות שיכלו להתרחש בזמן השיפוט. התבטאות בהקשר לאידאות פשוטות היא גם סובייקטיבית - לדוגמא אם אני טוען כי אני מריח כרגע ריח מסוים - לא ניתן לסתור אותי. ניתן להקביל בין מושג האידאות הפשוטות (טרום שיפוטיות) לאידאות הודאיות וההכרחיות שדקארט דיבר עליהן. דקארט ראה אותן כתוצר של אינטואיציה שכלית טהורה. לוק לעומתו ראה אותן כתוצאה של תפישה ישירה של השכל.   

לסיכום - ע"פ תורת האידאות של לוק, אנו תופסים את המציאות כך שהעצם, מושא התפיסה, "מפורק" לאיכויות אשר נקלטות ע"י חושינו ומורכבות שנית ע"י השיפוט השכלי שלנו לתוך אידאה בנפשנו.

ראליזם נאיבי

בקצרה, גישה זו טוענת כי המציאות היא אכן כפי שאנו תופסים אותה. הריאליזם הנאיבי היא גישה אפיסטמלוגית להכרת המציאות שבו אנו משתמשים בחיי היום יום (כאשר אנו לא מתפלספים). גישה זו טוענת כי ישנה מציאות ובה מושאים חומרים. אנו מסוגלים לחוש אותם בעזרת חושנו בתפיסה בלתי אמצעית. התיאורים של המושאים אכן מתארים בצורה שלמה את המושאים מציאות המושאים ותכונותיהם אינם תלוים בצופה. תארויה זו היא מתנגשת עם תיאורית הייצוג אשר טוענת כי איינו מסוגלים לתפוס את המושא החומרי עצמו אלא רק בעקיפין דרך האידאות.    

כעת ננסה להראות את הקשר בין המושגים הללו בתורתו של לוק. לפי דעתי השאלה המרכזית שמתעוררת לאחר סקירת שלושת המושגים לעיל היא האם תאוריית האידאות של לוק שכוללת בתוכה את האלמנט השיפוט השכלי היא מתיישבת עם תפיסת העולם על פי הראליזם הנאיבי או שמה יש לראותה דווקא כתורת תפיסה "יצוגית". נראה כי יש לחלק את התשובה שלנו לשני חלקים עיקרים. כאשר לוק מדבר על איכויות הראשוניות (תבנית, תנועה וכו) ניתן להבין כי הן כן מתיישבות עם הראליזם הנאיבי. לעומת זאת כאשר לוק מתייחס בדבריו אל האיכויות המשניות (חום, צבע, צלילי וכו. כאן אני גם מכליל את ההרגשות הפנימיות כגון כאב) הוא כבר פחות משוכנע שמדובר בתפיסת המציאות כפי שהיא ויותר ניתן להבין אותם כדברים סוביקטיבים שקיימים רק בנפשנו.

כיצד נוצרות האידאות הללו? ע"י כושר השיפוט שלנו שמפרש,ומבין איכויות ראשוניות ובונה מהם איכויות משניות.

לסיום רק נציין כי גם בקשר לאיכויות הראשוניות לוק עלול להתקל בבעיה אם אנו רוצים לסווגו כראליסט נאיבי. לדוגמא ברמת המיקרו - תחת המקרוסקופ אנו עדים לתנועה ולתבניות שאין חושינו כפי שהן תופסות. לכן המציאות גם כאן הוא לא בדיוק כפי שאנו תופסים אותו.

שאלה 2

מהם הקשרים בין תורת הייצוג לבין תורת האידיאות של לוק? פרט ונמק

את תורת האידאות של לוק תיארנו בקצרה בתשובה לאשלה הקודמת. כאן אסקור בקצרה את עיקרי תורת הייצוג ולאחר מכן נראה את הקשרים בינה לבין תורת האידאות של לוק.

תורת הייצוג

בקצרה תורת הייצוג טוענת כי המציאות היא לא תמיד כפי שאנו תופסים אותה. תורת הייצוג טוענת מחד גיסא כי אין אנו מסוגלים לתפוס את המושא החומרי עצמו בצורה ישירה ובלתי אמצעית. כלומר אין מושא התפיסה זהה למושא החומרי. מאידך גיסה טוענת תורה זו כי מושאים החומרים קיימים במציאות ובתפיסה מייצגים אותם תופעות תפיסתיות יחודיות, תוכן התפיסה שלנו, שהן האידאות. על פי גישה זו אנו תופסים ישירות אך ורק אידאות ואילו את המושאים החומרים אין אנו תופסים אלא בצורה עקיפה דרך האידאות. אין זה ברור אם האידאות זהות או שונות מהמושאים החומרים אך בכל מקרה יש קשר סיבתי בין האידאות לבין המושאים החומרים. האחרונות הן הסיבות להוצרות האידאות בנפשנו.יש כאן סוד של דואליזם - הכרתי  - מטאפיסי: יש הבחנה בין האידאות לבין המושאים החומרים המיוצגים על ידן. יתרה מזו - ישנה אינטראקציה בין ישויות אלו. העצמים החומרים הן הסיבות לתוכן התפיסה שלנו.

כעת נבחן את התאורית האידאות של לוק על רקע עקרונות תורת הייצוג.

הקשר הסיבתי: אידאה - מושא חומרי:

תורת הייצוג כללה כאמור אלמנט סיבתי אשר קשרה את אידאה אל סיבתה - המושא החומרי. גם לוק מצדד בגישה זו. למעשה גם בהקשר לאיכויות ראשוניות וגם איכויות משניות. לדידו של לוק, תהליך התפיסה מתחיל בשרשרת סיבתית פיזית אשר לקראת סופו אותה הסיבה הפיזיקלית גרמה לאירוע מנטלי - יצירה של אידאה.

לצורך הדוגמא - גלי אור (ישות פיזית) שמוחזרות מעצם מסוים ופוגעות ברשתית העין שלנו ומגרות תאי עצב ובסופו של דבר יוצרות במוחנו / נפשנו אידאה של העצם שהחזיר את האור. כלומר אין אנו רואים כאן את צבע העצם החומרי אלא דווקא את מה שהוא מחזיר.

אופי הייצוגי של האידאות:

עיקרון נוסף בתורת הייצוג מדברת על כך כי האידאה של האיכויות הנתפסות מייצגות במובן כלשהו את האיכות הזאת. כפי שהזכרנו בתשובה לשאלה 1, בהקשר לאיכויות הראשוניות, לוק מדבר בפירוש הייצוג שלהם בעזרת אידאות של איכויות ראשוניות. כאן לא מדובר רק על קשר סיבתי אלא על דמיון ממש.

לעומת זאת האיכויות המשניות בתורת האידאות של לוק (בעיקר כפי שהוא מובן מפירושו של ברקלי) אינן נמצאות במושאים החומרים ממש אלא בשכלם של בני האדם. כלומר איכויות משניות == האידאות של האיכויות המשניות.

כלומר איכויות כמו צבעים או צלילים אינם קיימים כלל במציאות אלא אך ורק בנפש של התופס.

נסכם את הדיון שלנו עד כה. כשאר אנו חשים במושא חומרי מסוים אזי:

1- יש קשר סיבתי בין המושא הנתפס לבין האידאה שנוצרת ברוחי

2- האידאה נתפסת מן המושא מיצגת את התכונות שלה

3- ישירות אנו תופסים אך ורק אידאות ולא את המציאות כפי שהיא בצורה בלתי אמצעית.

לסיום והשלמת התשובה לשאלה זו, אביא כאן את פרגוד התפיסה אשר מתעוררת כאשר מבינים את תורת האידאות של לוק על רקע תורת התפיסה הייצוגית.

פרגוד התפיסה:

תורת הייצוג מעוררת שני קשים מרכזים אשר תוקפים את שני עמודי התווך המרכזים שלה: הקשר סיבתי והאופי הייצוגי:

ראשית - כדי לטעון לקשרים סיבתיים, עלינו להכיר את המושא החומרי שהוא הגורם או הסיבה.כיצד אני טוען לקשר סיבתי אם אני מכיר את הסיבה רק דרך התולדה (האידאה)?

שנית - כיצד אני יכול להגיד שאידאה מסוימת באמת מייצגת או דומה למושא החומרי אם אני יכול לגשת בצורה ישירה (לעקוף את האידאה) לחוש במושא החומרי בצורה בלתי אמצעית?

כלומר אנו תופסים אך ורק את האידאות. האידאות הן מונעות מאיתנו להכיר את העולם בצורה בלתי אמצעית. זו היא פרגוד התפיסה כפי שהיא מתגלה בכל חומרתה אם מנסים להבין את תורת האידאות של לוק באור ייצוגי.

שאלות ותשובות: מדקארט עד יום - חלק ב' (שפינוזה)

שאלה 1:מהו נקודות הדמיון והשוני בין מושגי האלוהים של דיקארט ושל שפינוזה ? פרט.

נתחיל את הדיון בדומה בהגדרת האל אצל דקארט ושפינוזה:הגדרת האל כוללת את מהות הקיום אצל שני הפילוסופים. למעשה שניהם משתמשים בטיעון זה כדי להוכיח את קיום האל (ההוכחה האונטולוגית). ההנחה שבבסיס טיעון זה אצל שני ההוגים היא אחד מהתכונות המהותיות של האל הוא קיום במציאות. אילו לא היה לו את התכונה הזאת אזי משהו היה פגום באין סופיות שלו. נצטט את לשונו של שפינוזה בהקשר זה: "סיבת עצמו אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום או את מה שטבעו אינו יכול להיות מושג אלא קיים". אין סופיות: שני הפילוסופים רואים באל ישות אין סופית. אומנם האין סופיות של שפינוזה שונה מהאין סופיות של דקארט – בעוד דקארט מאפשר תואר אחד לכל עצם שפינוזה נותן לאל אין סוף תארים. אוידנטיות: שני הפילוסופים רואים את קיום האל כמשהו שמובן מאליו. שפינוזה טוען כי "אין דבר שאנו עשויים לדעת ביתר ודאות מאשר את קיומו של היש אינסופי, או שלם באופן מוחלט, כלומר אלוהים" (אתיקה - חלק א משפט 11). אצל דקארט ההבחנה הברורה והמובחנת הזאת של האל הייתה אבן היסוד (או הנקודה הארכימדית) שממנה הוא הכיר בשאר העצמים בעולם.  כעת נתבונן בשוני במושג האל אצל שני ההוגים:רכיבי הממשות,האל ומוניזם: בעוד אצל דקארט הממשות הייתה מורכבת משלושה סוגים של ישים – האל, עצם מתפשט אחד, והרבה עצמים חושבים, דקארט דגל במוניזם שטען כי כל המציאות היא עצם אחד ויחיד שהוא האל.  כלומר מבחינת שפינוזה הטבע, האדם (הנפש או הגוף) והאל, חד המה. למעשה ההבחנה שדקארט עשה ברמה של עצם מתפשט ועצמים חושבים אינם אלא תארים של אותו עצם – האל אצל שפינוזה. כלומר יש לנו פלורליזם של עצמים שמבדילה את האל מאשר הבריאה (דקארט)  מול מוניזם המאחד את אל והבריאה אל תוך עצם אחד ויחיד עם אין סוף תארים  (שפינוזה).בהקשר הזה נציין כי אצל שפינוזה המחשבות שלנו (או הנפש שלנו) כמו גם החומר שממנו גופנו עשוי הם חלק מהאל. הדבר מוביל לביטול ההפרדה האונטולגית שיחס דקארט לגוף ולנפש, והאל. אצל שפינוזה כל שלושת הישים הללו הם אחד - האל.  סיבה פנימית מול סיבה חיצונית:  שפינוזה טוען כי האל הוא מקור הסיבתיות הפנימית, האימננטית או האנכית בטבע (אצל האדם או כל דבר אחר – ברמה הנפשית או החומרית). לעומתו, דקארט ראה את האל כמשהו חיצוני לאדם – ולכן השפעת האל על האדם היא חיצונית בלבד ולא פנימית.תאריו של האל:האל ניחן באין סוף תארים. דקארט טוען כי לכל עצם יש תואר אחד בלבד. בנוסף, אצל שפינוזה, לאל יש תארים שדקארט נתן לעצמים אחרים – האל הוא בעל תואר מתפשט (זה היה תואר של עצם אחד אצל דקארט) ותואר חושב (המון עצמים כאלו).  חופש האל: אצל דקארט האל היה יכול תאורטית לברוא עולם שבו חוקי המתמטיקה והטבע שונים ממה שקיים בעולמנו. שפינוזה דוחה גישה זו ומכפיף את האל לחוקים הללו - הוא טוען כי האל פועל מתוך הכרח טבעו. למעשה הוא טוען כי החוקים הללו הם חלק מהותי מהאל ונובעים ממנו ולכן אין לו ברירה או חופש לבחור במערכת חוקים אחרים. נקודת מבט: בעוד דקארט מגיע להכרה באל על פי הגדרתו אך ורק לאחר הכרה במציאותו שלו, שפינוזה מתחיל את ההוכחה שלו מהכרת האל כדבר איודנטי ומובן מאליו ורק משם הוא ממשיך את ההוכחה לו. לסיכום - נראה כי הדמיון בין הבנת האל אצל דקארט ושפינוזה מסתכם בעיקר ובהיותו אין סופי, קיים בהכרח ואוידנטי. השוני לעומת זאת מונחת במוניזם של שפינוזה לעומת פלורליזם של דקארט. דקארט ראה את הממשות כמורכבת מאל, עצם מתפשט ועצם חושב בעוד ששפינוזה רואה את הכול עצם אחד שהוא סיבת עצמו - האלוהים. מתוך כך גם נובעת השוני בין הסיבתיות הפנימית מול החיצונית תאריו של האל וחירותו.


שאלה 2מהם הקשרים בין שלושת המושגים הבאים בתורת שפינוזה: חופש, אלוהים, תבונה?

הדטרמיניזם המוחלט והסיבתיות שמונחות בבסיס תורתו של שפינוזה לא משאירות מקום לחופש רצון כפי שאנחנו מבינים אותה - לא אצלנו ולא אצל האל (למעשה אנחנו והאל הם אותו היש בסופו של דבר). כל דבר יש לו סיבה - גם ברמה החומרית וגם ברמה הנפשית (אידאה). ולכן לא נשאר מקום לחופש רצון כפי שאנו מכירים אתה. לאור הנתון הזה נתחיל את הדיון שלנו בציטוט  ההגדרה השביעית (חלק א אתיקה) של שפינוזה שמגדירה מה היא חופש או מיהו חופשי כפי שהוא מבין את מושג זה:"חופשי נקרא אותו הדבר הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, ונקבע לפעול על ידי עצמו בלבד ואילו הכרחי,.., נקרא אותו דבר הנקבע ע"י האחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסוימת".[[הערת אגב - קריאה ראשונה של ההגדרה הזאת מזכירה מאוד את ההגדרה של חופש בספרו של גורג אוול 1984:"מלחמה היא שלום. חירות היא עבדות. בערות היא כוח.]]שפינוזה מגדיר את המושג חופש בצורה שונה ממה שאנו רגילים מחיי היום יום - חופשי הוא מי שפועל מתוך ההכרח הפנימי שלו - כלומר מי שמחולל בעצמו את פעילותיו ופיעלותו נובעת ממהותו או מטבעו. כלומר למרות שהוא כפוף לטבעו הוא נקרא חופשי. יש כאן העמדה של תלות בגורם חיצוני מול היקבעות עצמית שהוא החופשי אצל שפינוזה.האל וחירותוכבר כאן ניתן להבחין כי למרות שעל פי המושגים שלנו האל הוא לא חופשי (שהרי הוא פועל מתוך הכרח טבעו), ע"פ הבנתו של שפינוזה את החופש האל הוא חופשי היחידי למעשה : האל מוגדר כסיבת עצמו ועצם היחידי שקיים במציאות. הגדרת עצם הוא דבר שלא זקוק למושג של דבר אחר. ולכן שום סיבה חיצונית לא משפיעה עליו והוא פועל רק מתוך הכרח טבעו ולכן הוא חופשי. (סיבת עצמו = עצם = אל) על פי האמור לעיל , הגדרה זו של חופש, משעבדת למעשה את האל לחוקי המתמטיקה ופיזיקה השונים וזאת משום שאלו החוקים שמהווים את מהות האל ולכן כפוי עליו לפעול על פיהם .  הוא לא יכל לברוא עולם שבו שבו חוקי המתמטיקה ופיזיקה שונים ממה שהם בעולם הזה. הוא לא יכל לברוא מציאות שבו  2+2 הם 5.  התבונה - מפתח לחירות האדםלכאורה המצב אצל האדם חמור בהרבה - לא רק בגלל הדטרמיניזם אין לו רצון חופשי, אלא גם על פי ההגדרה של חופש ע"פ שפינוזה אין האדם חופשי - וזאת משום שכמו כל דבר פרטי או אופן סופי, התנהגותו נקבעת על פי סיבות חיצוניות קודמות ועל פי האל (מבחינה פנימית). כלומר אין לו הקבעות פנימית. אף על פי האמור לעיל - בסופו של דבר שפינוזה כן מגדיר מה היא חירות האדם לפי דעתו, ונותן 2 אפשרויות מרכזיות  1) החרות היא ברכת האושר 2)שלטון התבונה על הרגישות.אנו נתרכז בתבונה כמפתח לחירות: חופשי הוא משתבונתו שולטת בריגשותיו. כלומר התבונה היא הדרך להשגת חירות. מכאן אתה למד - שיש לאדם דרגות שונות של חופש, תלוי ברמת השליטה של תבונתו על ריגשותיו.ניתן להסביר גישה זו בכך שנגדיר את האני האמיתי כאני החושב, כאני התבוני. שכאשר אני האמיתי שולט ואני פועל על פיו אזי אני חופשי באמת. אם יצרי וריגשותי שולטים עלי אזי אני משועבד. כפי שפינוזה מצין באתיקה (חלק ד משפט 68) "חופשי אני קורא לאדם המודרך אך ורק על ידי התבונה שלו".התבונה-  מפתח להתנהגות ראויה אצל האדםמכאן שפינוזה לוקח אותנו עוד צעד אחד קדימה, בכך שהוא מציין כי האדם שפועל מתוך תבונה והתגברות על הריגשות. הוא אדם שמתנהג כראוי. כלומר יוצא כי(אם נשתמש בשפה המתמטית...) :(תבונה + אדם) = אדם חופשי = אדם שמתנהג בצורה ראויה.   לסיכום: בשלב ראשון שפינוזה לוקח מהעולם את החופש והחירות כאשר הוא מציג לנו את הדטרמיניזם והסיבתיות שלו. בשלב שני, הוא מגדיר מחדש את המושג חופש, מראה כי האל הוא בעצם חופשי בהגדרה. בקשר לאדם, שפינוזה מראה כי גם האדם יכול להשיג את החופש בכך שתבונתו יגבר על ריגשותיו וידריך אותו בחייו. בניגוד לאל אצל האדם החירות היא לא הגדרתית ויש לה דרגות שהאדם צריך לטפס בהם בכוחות עצמו.[[הערת אגב - לפי דעתי, בהכנסת התבונה לטיעון שלו, שפינוזה ניסה ליצור לעצמו פתח מילוט מעולם שבו לאיש אין אחראיות על מעשיו כי הכל דטרמיניסטי. הרי ניתן לשאול מדוע התבונה שונה כלל מהריגשה? האם זה הוא עצם אונטולוגי אחר שונה מהנפש-אדם-אל-טבע שלא כפוף לחוקי הסיבתיות ששפינוזה דגל בהם כל כך? זה מזכיר לי את המשפט של רבי עקיבה ממסכת אבות "הכל צפוי והרשות נתונה" - מצד אחד הכול צפוי, אבל מצד שני עדיין יש פתח לרצון בחירה חופשים]]  

שאלות ותשובות: מדקארט עד יום - חלק א' (קארט)

שאלה 1

א. הסבר שתי הוכחות לקיומו של אלוהים על פי דיקארט.

ב. האם לדעתך, דיקארט מאמין במה שהוא מוכיח, או שהוא עושה זאת בגלל חששו מהממסד הדתי? פרט ונמק

א. שתי ההוכחות העיקריות לקיום האל על פי דקארט: ההוכחה הקוסמולוגית וההוכחה האונטולוגית:

• ההוכחה הקוסמולוגית: לשם הוכחה זו דקארט משתמש בשני כלים עיקרים: אידיאה ועקרון הסיבתיות.

האידיאה:  הוכחה זו מתבססת על התבוננות פנימית בנפש של החושב ו"ספירת מלאי" של האידיאות שטבועות במחשבותינו. אידיאה על פי דקארט הוא צורתה של המחשבה – כל מה שנתפש בנפש בצורה בלתי אמצעית. לא העץ או כל תהליך פיזי אחר שקור בעץ (גירוי בעצב של העין וכו) – אלא האידיאה שלו כפי הוטבעה בנפש שלנו. דקארט מבחין בין שלושה מקורות של אידיאות:

• טבועה מלידה
• אידיאה שמקורה מבחוץ לנפש שלי (כלומר שיש מושאה שגורם אותה)
• אידיאה שאני , הסובייקט, החושב המצאתי אותה

בשלב ראשון ההוגה נמצא במצב ספקני מוחלט ולכן מלבד הקיום שלו עצמו כל האידיאות הן פרי המצאה (וזאת מכיוון שאין מושאים חיצונים).

עקרון הסיבתיות: ע"פ דקארט "המושלם יותר כלומר מה שמכיל בתוך עצמו ממשות רבה יותר אי אפשר שיהיה תוצאה של המושלם פחות". כלומר מצד אחד לכל דבר יש סיבה ומצד שני היותר (מבחינת ממשות) לא יכול להיווצר מהפחות. ובהקשר של האידיאות, אזי דרגת הממשות הצורנית (ממשות של המושא מבחינה זו שהוא קיים באמת במציאות מחוץ למחשבה שלי) של סיבת האידיאה צריכה לעלות על דרגת הממשות האובייקטיבית (כתכונה של מחשבתי) שיש לאידיאה.  

כעת להוכחה עצמה:

ההוגה סוקר את כל האידיאות שיש ברוחו ומוצא כי ממשותם של כולן היא פחות מאשר ממשות הצורית של עצמו (הקוגיטו שכבר הוכחנו כי הוא הבהיר והמובחן ביותר). כל אידיאות מלבד אידיאת האל שהיא אידיאה אין סופית. מכיוון שמצויה בי אידיאה של שלמות אין סופית של האל, והאידיאה שלי עצמי היא סופית ולא שלמה, וכפי שאמרנו לא יכול להיות סיבה שהיא פחות ממשית מהתולדה, אזי סיבת האידיאת השלמות האין סופית והיא מחוצה ממני ומקורה צריכה להיות במושא אין סופי ושלם. וזה הוא למעשה ההגדרה של האל. ולכן האל קיים.

ביקורות כאן הן קודם כל על ההנחות שיש סיבתיות ושהסיבה חייבת להיות יותר "גדולה" או ברורה וממשית מהתוצאה.

• ההוכחה האונטולוגית:  אני חושב שבבסיס ההוכחה הזאת עומדות שני ההנחות עיקריות. ראשית  שלא ניתן להפריד בין מהות האל למציאותו ושנית שהאל הוא יש מושלם בתכלית וככזה הקיום הוא אחד התכונות הגדרה שלו. ולכן זה יהיה סתירה להגדיר אל בלי קיום ולכן האל קיים במציאות.

בשלב הזה דקארט כבר יודע כי כל מה שהוא מכיר באופן בהיר ומובחן כשייך למשהו אכן שייך לדבר זה. ועל בסיס זה הוא טוען כי ראשית ברור לו לגמרי שיש בו אידיאת השלמות ושנית שברור לו לגמרי שאי אפשר להפריד בין האל למהותו.

מן ההוכחה הזאת אנו למדים כי שלמות האלוהית היא מקרה מיוחד שבו אפשר להסיק מהמהות על המציאות. (אין זה כך למשל המתמטיקה – אם יש מהות של משולש זה לא אומר שהוא קיים במציאות ).

הקיום של האל נובע בצורה ישירה מההגדרה שלו. הוא הדבר היחד שמכיל את הכול ולכן גם את "הקיום במציאות" ועל כן אי אפשר להגיד אלוהים לא קיים כי יש כאן סתירה. יש לשים לב שלא מדובר כאן על קשר מושגי כמו הר וגיא – כי הרי יכול להיות גם מהותית יש מושג כזה הר שמחייב קיום גיא אבל בפועל לא קיים שום הר. אבל אצל האל הקיום הוא חלק הכרחי מן ההגדרה בשל היותו שלם.    

הביקורת העיקרית כאן היא על הטענה שאם בהגדרת מהות האל מופיעה מציאות, אין זה אומר שהוא יהיה קיים בפועל במציאות. טענה נגדית אחרת היא שמציאות אינה תכונה כלל ולכן היא לא יכולה להיות חלק מתכונות האל.   

ב. השאלה האם דקארט האמין במה שהוא כתב על האל או לא היא שאלה לא פשוטה ויש לה צדדים לכן ולכן. אני אביא את הטיעונים לשני הצדדים ובסוף אציין מה היא דעתי האישית בנושא.

טיעונים בעד הדעה שדקארט האמין ובהוכחה שלו: ההתעסקות באל היא חלק מהותי ביותר בתורתו של דקארט. האל הוא הכלי מרכזי ואולי היחיד שמאפשר לספקן, לצאת מתוך עצמו ולהכיר בעולם החיצון. האל הוא "החותמת כשרות" של המציאות ושל הבנת המציאות על ידי החושים שלי. יתרה מזו, גם חוקי הטבע, המתמטיקה והפיזיקה, נכונים אך ורק אם יש אל לא רמאי.  

גם דרך ההוכחה מחזקת את הדעה שהוא האמין בהוכחה שלו - דקארט לא מוכיח את קיומו של האל בעזרת נפנופי ידיים אלא בדרך לוגית ביותר (ראה לעיל את הוכחה האונטולוגית). לכן כרציונאליסיט, נראה שלא היה לו ברירה אלא להכיר בתוצאות ההוכחה שלו.

טיעונים נגד הדעה שדקארט האמין בהוכחה שלו: לפי דעתי הטיעון הכבד ביותר כאן הוא דווקא לא מתוך העבודות של דקארט אלא דווקא הסביבה שבה הוא פעל. דקארט פעל בתקופה שבה הכנסייה שלטה והשליטה את דעותיה; תקופה של אינקויזיסציה שבו אנשים איבדו את רכושם ואף את חייהם בגלל הדעות שלהם. לכן, אפשר להגיד שדקארט לא היה יכול להתבטא אחרת.

דעתי בנושא: לפי עניות דעתי, דקארט, אולי כמו אריסטו, האמין באל כסיבה ראשונית, שיש המושלם והאין סופי. הגדרה כזו של האל מתחייבת כדי לפתור בעיות פילוסופיות רבות כולל הבעית הספקנות של דקארט. אבל יחד עם זאת, אין שום ראיה שהאל שדקארט מצייר הנו הוא אל שנתן מצוות לבני אדם או בכלל מקיים איזשהו קשר איתם.

נראה כי דקארט מאמין ומוכיח את קיומו של אל פילוסופי ואל זה הוא לא בהכרח אל דתי כפי שאנו מכירים היום מהדתות המונואיסתיות.

שאלה 2

כיצד דיקארט קושר בין שלושת המושגים הבאים:אלוהים, עולם חומרי, ספק.

הספק המוחלט, ההכרה באל ובעקבותיו ההכרה בעולם החומרי, הוא אחד הצירים המרכזים בהיגיונות של  דקארט כפי שאפרט בהמשך.

בראשית היה הספק המוחלט

ההוגה מתחיל את המסע שלו בהטלת ספק מוחלטת על כל ידיעה או השערה שיש לו. הוא מתחיל את היציאה שלו מהתוהו ובהו המוחלט שהוא נמצא בה,בעזרת ידיעה ודאית אחת - שהעובדה שהוא חושב אומרת בוודאות שהוא קיים בתור ישות חושבת. הקגניטו.

אלוהים - המפתח ליציאה מהספק

תוך כדי התבססות על הידיעה על קיומו הנפשי החושב, דקארט מוכיח כי האל קיים. הוא מציע שלוש הוכחות לקיום האל כפי שפירטתי שתיים מהן בשאלה 3. מעבר להוכחה של קיום האל, דקארט גם מוכיח כי האל הוא לא רמאי. לדידו של דקארט רמאות משקפת חיסרון, והאל על פי הגדרתו הוא שלם אין סופי ולכן לא יתכן שקימת בו חיסרון כלשהו. העובדה שהאל קיים והוא לא רמאי, מהווה כלי חשוב להמשך הוכחה לקיום העולם החומרי.

גאולת החומר מתהום הספקנות

ההוכחה של דקארט למציאות עולם החומר,  מתבססת על קיומו של האל הלא רמאי. מהלך ההוכחה הוא כדלקמן: דקארט מודה שיש לו תפיסות סבילות שיש כוח פעיל מאחוריהן כאשר כוח זה הוא לא השכל שלו (כי אחרת הוא היה מבחין בכך) ולכן מקור התחושות הוא מהעולם החיצוני לנפשו. אבל כאן יכול להיות שהתפיסות שלו הן מעשה תרמית של האל (אין באמת עולם חומרי אלא האל יוצר אשליית מציאות חומרית). אבל כאן נכנס לתמונה הטיעון כי האל לא רמאי, לכן לא יכול להיות שהו מרמה אותי באשליות. ולכן המסקנה היא כן קיימת עולם חומרי שהוא המקור לתחושות שלי.

אולם הקשר בין האל לעולם החומרי לא תם כאן. דקארט נצרך לשרותיו של האל גם כדי להסביר את התנועה וההשתנות בעולם. עולם של עצמים מתפשטים שמציתים לחוקי הגאומטריה צריכה להיות סטטית ולא נידת ומשתנה כפי שאנו תופסים את העולם. כדי להתגבר על המכשול הזה דקארט טוען כי האל בורה את המציאות בצורה מתמדת וכך הוא מקנה לה רציפות של זמן ותנועה במרחב.

לסיכום, הוא המקום שממנו מתחיל דקארט ובעזרת האל (וקוגיטו) הוא מגיע בסוף למסקנה לקיום העולם החומרי.