השעמום הוא לנפש כמו שהרעב הוא לגוף

לפני ימים מספר, הייתה לי שיחה מעניינת עם ידידה שגלשה מהר מאוד לשיחה עקרונית על מה נחשב למצב רצוי כאשר אנו דנים "בחיי העבודה" שלנו. 

ידידתי טענה כי המצב האופטימאלי, הוא מצב שאדם מגיע לשלב שהוא משועמם בעבודה. ההגיון מאחורי טיעון זה הוא פשוט, אם הגעת לשלב שבו אתה משועמם, זה אומר שאתה כבר בקי בראזי העבודה, מכיר כל פינה ויהיה מאוד קשה להפתיע אותך בבעיה שתתקשה לפתור.

אני מבחינתי טענתי להפך. מצב של שעמום בעבודה, זהו האנדיקציה הטובה ביותר שהגענו לרוויה, ועלינו לחפש לנו תעסוקה אחרת. ההנחה הבסיסית מאחרי הטענה הזאת היא שאם אתה לא מתקדם אתה הולך אחורה. השיעמום הוא אינדיקטור לחוסר למידה והתקדמות.

המשכתי לחשוב על השיחה שלנו ונדמה כי ניתן לעשות הקבלה של המושג שיעמום למושג רעב.

השעמום הוא לנפש כמו שהרעב הוא לגוף.

כאשר לנפש חסר המזון הרוחני שלה, היא מאותת לנו בעזרת השעמום. כאשר לגוף חסר המזון הפיזי שלה, היא מאותת לנו בעזרת הרעב.

מזון הנפש היא הדברים החדשים שהיא לומדת. הלימוד שהופכת אותה לשלמה יותר ויותר. 

הלימוד, במובן הרחב מאוד שלה,  בונה ומחייה את הנפש. 

השיעמום היא הכלי של הנפש להגיד לנו שהיא רעבה...