Wednesday, April 26, 2017

פרחים בשכונה שלנו



רשימה חלקית של פרחים שגדלים בסביבה הקרובה שלנו - נתניה

קריסה גדולת פרי (גדולת פרחים)

קריסה גדולת-פרי או בשמה השני קריסה גדולת-פרחים היא צמח ותיק ומוכר לגננים רבים. חלק נכבד מהשטחים בגנים הציבוריים בישראל נשתל בצמחים מסוג  זה.
הקריסה הוא שיח ירוק עד, קוצני, העלים דמוי ביצה בצבע ירוק כהה, גלדניים, צפופים ומבריקים. חלקי הצמח - העלים והענפים - מכילים מוהל חלבי צורב.
הפריחה לבנה וריחנית, בריח המזכיר את פריחת היסמין. הצמח פורח כתשעה חודשים בשנה.
הפרי האכיל הוא ענבה כדורית או אליפטית, בצבע אדום, טעמו דומה לטעם הפסיפלורה. הפרי משמש להכנת ריבות או נאכל שלם וטרי (אין להסיק בשום פנים שמותר לאכול גם פירות ממינים אחרים במשפחה, כמו חד-מאבק אתיופי, שהוא רעיל ביותר למרות מראה פריו המצודד).



בוגנוויליה


בוגנוויליה, הוא סוג במשפחת הלילניים הנקרא על שמו של לואי אנטואן דה בוגנוויל, אדמירל ומגלה ארצות צרפתי. הבוגנוויליה הוא צמח קוצני בעל פרחים שמוצאו בדרום אמריקה.
ייחודו של הצמח הוא בשלל הגוונים בהם הוא מופיע - לבן, גוונים שונים של אדום וורוד, וכן סגול וכחול, אך למעשה צבע הפריחה של הבוגנוויליה הוא צהבהב בלבד. "הסוד" טמון בכך שהתפרחת עצמה קטנה למדי, והיא מגיעה לקוטר ממוצע של חצי סנטימטר. בשל גודלה הזעיר של התפרחת, "גייסה" הבוגנוויליה את העלים הסמוכים לה לעזרה ב"פיתוי" מאביקים על ידי צבעים עזים, וכך מצטיירים העלים כתפרחת עצמה.
ממחקר שנעשה בשנים האחרונות עולה כי צמח הבוגנוויליה הסגול עשוי להגן מפני זבובון החול. במהלך מעקב אחרי הרגלי תזונתו של זבובון החול, נתגלה כי תוחלת החיים של זבובונים שאכלו מצמח זה נתקצרה באופן ניכר. זבוב החול הוא הגורם המעביר את מחלת שושנת יריחו.



היביסקוס

הִיבִּיסְקוּס הוא סוג המכיל בין 200 ל-220 מיני צמחים בעלי פרחים ממשפחת החלמיתיים. הם נפוצים בעולם באזורים חמימים בעלי אקלים ממוזג, טרופי או סובטרופי. בישראל גדלים שני מינים בסוג היביסקוס: היביסקוס סגלגל (Hibiscus micranthus) והיביסקוס משולש (Hibiscus trionum).
הסוג היביסקוס מכיל הן צמחים חד-שנתיים והן צמחים רב-שנתיים, אשר רובם ככולם עשבוניים, שיחים עציים או עצים קטנים. העלים מסורגים (עלה אחד בכל מפרק), פשוטים, ובעלי שפה משוננת או שהם בעלי אונות. הפרחים גדולים, בולטים וצורתם דמוית-פעמון, ולהם חמישה עלי כותרת, שצבעם הוא אדום, לבן, ורוד, סגול או צהוב. רוחבם נע בין ארבעה ל-15 סנטימטרים. פירותיו של ההיביסקוס הם הלקטים יבשים בעלי חמש אונות, המכילים מספר זרעים בכל אונה. הזרעים משוחררים כאשר ההלקט נפתח עת הוא מגיע לבגרות.
היביסקוסים רבים מגודלים לשם ניצול פרחיהם הראוותניים, ואחרים משמשים לשיחי-נוי. ההיביסקוס הסורי הוא הפרח הרשמי של קוריאה הדרומית, בעוד ההיביסקוס הסיני משמש כפרחה הרשמי של מלזיה. גם פרחה של מדינת הוואי הוא מין מהסוג היביסקוס.

יערה יפנית

יערה יפנית היא צמח נוי מטפס הנפוץ בישראל. ליערה היפנית עלים מוארכים בעלי חוד בקצה. היערה היפנית גדלה באופן טבעי במזרח אסיה, בין השאר ביפן, בקוריאה, בסין ובטאיוון והגיעה לחדירה רבה בדרום אמריקה. הצמח מטפס, התופס מרחב רב, ופריחתו הבולטת והריחנית בחודשי האביב והקיץ. גם בחודשי הסתיו והחורף הוא שומר על צבע ירוק ועליו אינם נושרים. הוא נחשב למטפס מבוקש בגינות ציבוריות, שכן אין לו דרישות גבוהות להשקיה ולקרקע נוחה.
ליערה קצב צמיחה מהיר. יש לה כושר פיתול, בדומה לעלי הגפן. היא עשויה להגיע לגובה עד 10 מטר. העלים הם צרים וקטנים: 3-8 ס"מ אורך 2-3 רוחב. הפרח נחלק כמו לשון כפולה ובעל צבע לבן עם נטייה לצהוב. הפרי עגולי בצבע כחול כהה, בקוטר 5-8 ס"מ וכולל גרעינים בודדים. היערה היפנית נחשבת לצמח פולשני במדינות ארגנטינה, ברזיל ומקסיקו. במדינות אילינוי ווירג'יניה שבארצות הברית יש הגבלות על גידולה. בנוסף, פיתוליה עלולים לגרום לחניקת עצים מסוימים. יש לה ערך רפואי ברפואה הסינית המסורתית.

לנטנה ססגונית

לנְטָנָה סַסְגּוֹנִית היא שיח ירוק עד ממשפחת הוורבניים שמוצאו במרכז ודרום אמריקה הטרופית. לארץ הובא כצמח נוי, כנראה באמצע המאה ה-20, אך הוא התפשט כפליט תרבות ונמצא כיום ברשימות צמחים פולשניים של המשרד להגנת הסביבה.
לצמח עלים פשוטים מסורגים, בעלי שפה משוננת. הפריחה בתפרחת ססגונית, כשם המין, בגווני אדום-כתום-צהוב; פורח בארץ בחדשים אפריל עד אוקטובר. הפירות באשכול הדומה בצורתו לפירות הפטל, ירוקים בתחילה ושחורים בהבשלתם. הפירות הירוקים מכילים רעל בשם לנטנין אשר מתפרק בעת הבשלת הפרי.
הצמח מוכרז פולשני, בנוסף לארץ, גם באיים באוקיינוס השקט, אוסטרליה, ניו זילנד, סין, דרום-מזרח אסיה, מערב אפריקה, קניה, מדגסקר, איים באוקיינוס ההודי, הודו, דרום אפריקה, זמביה, זימבבווה וטורקיה.



הרדוף הנחלים

הַרְדּוּף הַנְּחָלִים (שם מדעי: Nerium oleander) הוא מין יחיד בסוג הרדוף ממשפחת ההרדופיים - עשבים, שיחים או עצים ירוקי-עד, בעלי מוהל חלבי. גבעוליהם ופירותיהם רעילים, וגובהם הוא בין 1.5 ל-4 מטרים.
צמח מכיל אלקלואידים המשפיעים קשות על הלב ומשמשים ברפואה כמאיצי לב. ברפואה המודרנית הצליחו לבודד את המרכיב הפעיל ברעל - גליקוציד הקרוי אולנדרין - ועושים בו שימוש דווקא להסדרת פעילות הלב.
באפריקה משמשים העלים לתרופה נגד מחלת הנפילה, אצל יהודי תימן השרו את הפרחים בשמן לטפל בכאבי רגלים, וקטורת עלים נגד כאב ראש. הרמב"ם מציין את ההרדוף המבושל בשמן זית להכנת פתילות לטיפול בטחורים. בצפון אפריקה מכירים בו כמעודד הפלות, מפעיל את שריר הרחם כדי לגרום להוצאת ולדות מתים. עלים כתושים משמשים להרגעת גירויים בעור, בתמיסה משמשים כתרופה לנשירת שיער ולטיפול בעגבת. מיצוי בגרגור משמש לחיזוק השיניים והחניכיים וכטיפות אף. מיצוי מהפרחים משמש להורדת חום.

למרות צבעו הלבן שימש הרדוף הנחלים ב"קבלה מעשית" דווקא כחומר במרקחת המיועדת להפרדה בין בני זוג בעיקר בכתבי יד מצפון אפריקה.

בעת האחרונה נתגלו בצמח חומרים המעכבים חלוקת תאים, יש בכך הסבר לאפשרויות ריפוי של גידולי עור, יבלות ואף גידולים סרטניים.

בקליפה הטחונה השתמשו להשמדת מכרסמים מזיקים ואף להרעלת בני אדם. הצמח רעיל לבעלי-חיים שונים, סימני הרעלה עשויים להופיע בתוך שעות ספורות וידועים מקרי מוות מקץ יום. מכונה באיטליה, למשל, "קוטל  חמורים", בסעודיה משתמשים בו להרעלת דגים, באפריקה למשיחת ראשי חיצים ובצרפת להרחקת טפילים מעור הבהמה.

הערבים בישראל נוהגים להשתמש בו לקרוי גגות הבתים, להרחקת מזיקים מהתקרה. ואף נוהגים לשים מענפיו בין שקי החיטה לשומרה מפני מזיקים. ישנן ידיעות שמזון אשר בושל על אש של ענפי הרדוף הורעל, ואף מים שנאספו לשתייה ממקור השכן להרדוף גרמו לכאבי מעיים ולסיבוכים בלב ובנשימה.




אלמון הודי












פלומריה ריחנית- פיטנה




No comments:

Post a Comment