שאלות ותשובות: הפילוסופיה היוונית - מושגים

א. האפריון

מושג מרכזי בתורתו של אנאקסימאנדרוס. הוא קבע כי ראשית כל הדברים ביקום הם האפריון – משהו לא מוגדר וחסר כל 

אפיון. ההגדרה הזאת של האפריון נועדה כנראה להבדיל את החומר הראשוני מכל דבר אחר  שקיים במציאות שהם תולדות אותו חומר חסר צורה ואפיון. האפריון גם לא יכול להיתפס בחמשת החושים שלנו.[[פרשנות שלי: אולי אנאקסימאנדרוס ראה את האפריון כחומר שיש בו את כל התכונות וכל הצורות וכל האפיונים ומתוכו נוצרים כל ישים במציאות כפי שאנו תופסים אותם]] . ההגדרה הזאת של אפריון כחומר שאין ביכולתנו בהגדרה לתפוס כתופעה, יצרה למעשה הבחנה ברורה בין המהות הממשית (האפריון) לבין התופעה: הישים כפי שהם נתפסים בחושינו.

ב. הנס היווני

כינוי לתקופה בהיסטוריה היוונית בין המאה ה 3-6  לפני הספירה הנוצרית.  בתקופה זו יוון חוותה קפיצה משמעותית ביותר במגוון תחומים כולל ברפואה (היפקריטוס), ארכיטקטורה, דרמה ותאטרון  (הטרגיקונים איסכילוס, סופוקלס ואוריפידס וכותב הקומדיות אריסטופנס), מתמטיקה (פיתגורס) פוליטיקה (דמוקרטיה), ספורט  וכו'. אחד התחומים שהתפתחו בצורה משמעותית ביותר והשאירו את חותמם על לימנו אנו הוא הפילוסופיה היוונית. פילוסופים מימיו של תאלס ועד אפלטון הניחו את הבסיס לפילוסופיה המודרנית ובמידה מסוימת אף למדע. פילוסופיה זו הייתה הראשונה שדגלה בהסבר נטורליסטי (גם אם עדיין היה בה מרכיב מיתי) , ובהשקפה שניתן להכריע בין תאוריות שונות על סמך טיעונים מבוססי היגיון.

"הנס" כאן היה הקפיצה המשמעותית שכנראה לא היה לפניה בהיסטוריה ולאחריה זה קרה שוב רק בתקופה שלנו כעבור יותר מ2000 שנה.

ג. מידה טובה

מידה טובה (arete) או סגולה טובה היא כינוי לאותן תכונות אופי אשר האדם בכלל והאתונאי בפרט צריך להיות ניחן בהן כדי להיות נאה וטוב (כפי שהיוונים הגדירום): אדם מצוין ומוצלח במובן הרחב. אפלטון מקדיש מספר דיאלוגים לבירור המושג סגולה טובה אשר בכל אחד מהן נידונה סגולה טובה מסוימת: 1) חסידות / אותיפרון 2) מתינות וכיבוש היצר / כרמידס 3) אמץ לב / לאכס 4) צדק / פוליטיאה א 5) חוכמה. בדיאלוג מנון מנסים לברר את המושג בצורה כללית. בדיאלוגים אלו סוקרטס מנסה לבחון מה הדבר שמצד אחד מגדיר בצורה כוללת את הסגולה הטובה ומצד שני היא לא חלה על סגולות אחרות. מנסים לבחון האם יש מכנה משותף בין כל הסגולות הטובות (הן אחד למעשה) או שהן כל אחד חלק מהסגולה הטובה.  סוקרטס משווה את הסגולה הטובה לידיעה מקצועית של אומן מומחה ועל כן מתאפיין בתכונות הבאות: 1) היא כרוכה בידיעת תכנים מסוימים – לכן יש צורך לדעת מה המטרה של הסגולה הטובה וכיצד ממשים אותה 2) אין הפרש בין הלכה למעשה – כלומר מי שמסוגל להגדיר סגולה טובה, מי שמכיר את הסגולה הטובה מתנהג על פיה בצורה הגדרתית. מכאן נובע כי רשע, פשוט לא יודע על מידות הטובות ועושה את מעשי הרוע שלו מתוך שגגה.אף אחד לא עושה רע אם הוא יודע שהמעשה הוא רע 3) כמו כל אומנות גם הסגולה הטובה נקנית בלימוד ע"י מורים (כאן דווקא סוקרטס יותר נגד העמדה הזאת – לדוגמא בפרוטגרס, הוא טוען כי לא ניתן ללמד את הסגולה הטובה, ומכוון שכך היא אף איננה ידיעה. בדיאלוג מנון הוא טוען כי הסגולה הטובה היא סברה נכונה ולא ידיעה ממש).  

נקודה אחרונה שנדון בה היא הקשר בן המידה הטובה לבין אושר והצלחה. סוקרטס טוען לקשר מהותי בין סגולה טובה והאושר. הוא טוען כי האדם עושה את כל מעשיו כדי להשיג את אושרו. הוא טוען כי האושר האמיתי הוא מצבה של הנשמה שניחנה בסגולה טובה. לדדיו הסגולה הטובה הינה התנאי ההכרחי לאושר. בטיעון אחר שלו הוא אף מרחיק לכת וטוען כי מספיקה הסגולה הטובה לאושר (אין צורך בתנאים נוספים). כאשר אני עושה מעשה אשר ממש את הסגולה הטובה אזי אני עצם מקדם את אושרי.  

ד. חסידות

את המושג חסידות מנסה סוקרטס ובן שיחו אותיפרון ללבן בדיאלוג שנקרה על שמו של האחרון "אותיפרון". ראשית מבחינה מילולית פירוש המתאים ביותר למילה חסידות בעיני היוונים של אז היה כיבוד אלים או יראת שמים. אותיפרון מנסה מספר פעמים להגדיר את המושג חסידות ובכל פעם סוקרטס מצביע על נקודות תורפה בהגדרותיו:

ניסיון א: מתן דוגמא ממחישה. אותיפרון פשוט מביא את המעשה שלו ( הבא לדין את אביו על מעשה רצח) כדוגמא למעשה חסידות. אולם סוקרטס דוחה ניסיון זה משום שזו היא מתן דוגמא ולא הגדרה. חיפשנו לדעת אם מעשה אותיפרון הוא מעשה חסידות והבנו את המעשה שלו כדוגמא למעשה חסידות. למעשה יש כאן הגדרה מעגלית. מניסיון זה אנו למדים כי הגדרה צריכה להיות ממצה ומוציאה: כלומר מקיפה את כל התחום שאנו רוצים להגדיר ולא חלה על מה שלא נמצא בקבוצה זו.

ניסיון ב: חסידות היא כל מה אהוב על האלים כולם. הבעיה הראשונית היא העובדה שהאלים לעיתים חלוקים ביניהם על ענייני מוסר. לכן מאוד יתכן כי יהיו מעשים שאלים מסוימים יאהבו ואחרים לא.  כלומר קיימת סתירה פנימית בהגדרה זו.

גם אם נניח שישנם מעשים שאהובים על כל האלים, אזי אני נתקלים בבעיה יותר עקרונית: האם חסידות אהובה על האלים מפני שהיא חסידות או שמה מפני שהיא אהובה על האלים אזי היא חסידות?

אותיפרון טוען כי האלים אוהבים את החסידות משום שהיא חסידות ( כלומר יש לה ערך פנימי משל עצמה). אבל סוקרטס מראה כי הטיעון לוקה בסתירה פנימית (בעיה שנקראת עד היום בעיית אותיפרון).  

ניסיון ג: חלק הצדק המטפל באלים: חסידות היא חלק של הצדק שעניינה האלים. הדיון מוביל לכך שחסידות מובנת כיחסים של תן וכך ואז לא ברור מה אנו יכולים לתת לאלים וגם אם כן – שוב למה האלים דווקא חפצים בדברים כאלו או אחרים.

לסיכום מהנקודות החיוביות בדיון הנ"ל ניתן להבין כי סוקרטס מסכים כי חסידות היא חלק מהצדק ולכן הוא מכפיף את מצוות הדת לערכי המוסר,  ערכי מוסר שהאלים אוהבים אותם בשל ערכן הפנימי.

ה. משל הקברניט

משל אשר שם אפלטון בפי סוקרטס בדיאלוג "פוליטיאה ו" כדי לענות על שאלתו של אדימנטוס בדבר מינוי פילוסופים כמושלי המדינה. ראשית המשל בקצרה: סוקרטס מדבר על ספינה אשר מלחים אשר רבים ונלחמים איש עם רעהו כדי להשתלט עליה בדרכי תחבולה ודמגוגיה. למלחים אלו אין את הרקע והידע המתאים כדי להית קברניטי הספינה אך תוך כדי קשירת קשר נקיטת דרכים לא כשרות לוקחים פיקוד על הספינה מנווטים אותה על פי רצונם ומשתמשים במשאבים שלה כפי ראות עיניהם. הנמשל הוא המדינה (הספינה) אשא השתלטו עליה אנשים לא מוכשרים לתפקיד (המלחים) אשר שוטים עליה באמצעות דמגוגיה. לדידו של אפלטון, המנהיג האמיתי, הקברניט האולטימטיבי הוא הפילוסוף. במבט יותר היסטורי ניתן לראות ביקורת כלפי המדינה הדמוקרטית האתונאית אשר הונהגו לפי דעתו של אפלטון על ידי אנשים לא ראויים אשר לא יודעים כיצד להנהיג מדינה (כנראה שהוא התכוון לכל דמוקרטיה באשר היא – גם כזו שבימינו). מתוך הביקורת על המלחים, ניתן להבין כי השלטון חייב להיות מבוסס על ידע ותבונה, תכונות אותם מיחס אפלטון לפילוסוף.

אם נביט אל משל הקברניט בתוך ההקשר הרחב יותר של תפיסת אפלטון את המדינה ואת מנהיגה, אזי אפלטון מאמין כי בניגוד למשטר דמוקרטי, הקברניט אמור לדעת מה טוב לאנשי הספינה ולספינה, ולקבוע את נתיבה. – כלומר לא דווקא נתיב שאנשי הספינה יחליטו עליה בבחירות דמוקרטיות. הוא האמין שהטוב של הנשלטים הוא אובייקטיבי והפילוסוף יכול לדעת אותה. על פי אפלטון הנוסעים (אזרחי המדינה) יחליטו על איזו ספינה ברצונם לעלות (לאיזו מדינה להגר) על פי הכיוון שהקברניט שלה החליט לנתב אותה.

ו. צדק

אפלטון מנסח את עקרון הצדק האישי והמדיני שלו תוך כדי יצירת אנלוגיה בין שני סוגי צדק אלו. בעזרת משל האותיות הגדולות והקטנות הוא טוען כי הצדק במדינה, אשר מושג תוך כדי יחסים הרמוניים בין הגופים השונים בתוך המדינה היא למעשה הדגם של צדק אישי אשר מתבטא ביחסים הרמונים הין החלקים השונים של הנפש (3 חלקים בהקשר הזה: התאוות, העוז, וההיגיון). אפלטון מגדיר את הצדק המדיני כמצב שכל אדם יעשה את שלו וידו לא תהיה בכול. כלומר כל אזרח במדינה יעשה את תפקידו, התפקיד שהוטל עליו מכיוון שהוא הכי טוב בו ומתאים לו מטבעו (סוחר/יצרן , מנהג או שומר)ולא יתערב בתפקידם של האחרים. למה זה יוביל בהכרח למדינה צודקת: 1) כאשר כל אדם מתעסק במה שמתאים לו מטבעו, אזי המדינה בכלל תוצר בסופו של דבר בהתאם לטבע ולכן היא תהייה צודקת. 2) החלוקה היא לתועלת הדדית \ המדינה מכיוון שכל אחד עושה את מה שהוא הכי טוב בו. 3) זה תואם את הרעיון שאדם לא יחזיק או ייטול מה ששייך לזולתו. אם אדם לוקח על עצמו תפקידים שהם לא מתאימים לו אזי הוא בעצם לוקח מה שלו שייך לו וגורם לחוסר צדק. מכאן בעזרת משל האותיות אפלטון משליך את התיאוריה שלו בדבר הצדק על האדם הפרטי, על הצדק הנפשי : הצדק ניכר כאשר כל חלק בנפשו ממלא את תפקידו הייחודי. כלומר שוררת הרמוניה בין חלקי נפשו של הצדיק. האתגר שעמד בפני אפלטון היה להראות כי הצדק משתלם. כאן הוא מראה כי אדם צדיק, שוררת הרמוניה בנפשו, כלומר הוא מאושר, דבר שרצוי משום עצמו (הרמוניה של הנפש פירושה בריאות של הנפש, דבר הרצוי בפני עצמו). לכן צדיק משמע מאושר, כלומר משתלם להיות צדיק. עוד נציין כי אפלטון טוען כי אדם שהגיע למצב של הרמוניה פנימית (צדיק) הדבר ישפיע על התנהגותו כלפי הזולת בכך שהוא לא יעשה מעשי עוול אשר יפרו את ההרמוניה השוררת בנפשו. ועוד – משום שהמדינה בכלל צודקת, לא יאפשרו המנגנונים שלה לפרט לבצע מעשי עוול.     

ז. העצם

כדי אולי להתחיל מאחד ההגדרות הבולטות של אריסטו עצמו: "ההוויה (=העצם) היא מה שנשאר ברציפות דרך ההיפעלויות" (פיסיקה ב). על פי הגדרה זו עצם משמש כמצע קבוע, כבסיס מתמיד לשינוי. הוא הדבר שנשאר קבוע לאורך כל תהליך השינוי ומאפשר את ההגדרה הבסיסית ביותר של מושא השינוי. ב"קטגוריות" פרק חמישי אריסטו מביא מספר אפיונים של "העצם". כאן הוא אף מתאר שני סוגי עצמים ראשונים ומשנים. עצם ראשוני הינו מה שמסומן על ידי נושא שאינו יכול להיות נשוא, התכונות הלא מהותיות שלו תלויות בעצם והוא בלתי תלוי בהן. הוא מצע המתמיד בשינוים של התכונות המתחלפות. הוא יחיד, ספיר שיכולים להיות עוד כמוהו מאותו מין. עצם המשני לעומת זאת היא מבטאת את טיבו ומהותו של העצם הראשוני המשתייך אליו, והוא מצוין באמצעות שם עצן כללי שחלה על פרטים רבים (ולא שם פרטי כמו עצם ראשוני).

ב"מטפיסיקה" זיתא דן אריסטו מחדש בשאלה מהו עצם. הוא מנסה להגדיר את התכונות הכי בסיסיות של יש או כמו שהוא כותב "מה שהווה באשר הוא הווה".אריסטו מגדיר את ההוויה של עצם כדבר שאינו תלוי במה שהוא אחר,ואילו כל שאר הדברים ההווים (האיכויות, היחסים, זמנים וכו) תלויים בו. לעצם יש קדימות לשאר הקטגוריות בכך שהוא קודם להן בזמן (קודם צריך שיהיה עצם ואז יכולות להישען עליו כל מיני תכונות),קדימות בהגדרה וקדימות בהכרה (קודם צריך להכיר את מהות העצם ורק לאחר מכן את תכונותיו השונות)ץ לסיכום אריסטו טוען כי העצם הוא למעשה הצורה (בהגדרה האריסטוטלית) והשלמות המורכבת מהצורה. וזאת מכיוון שהצורה היא-היא המהות של הדבר ההגדרה האמיתית שמבטאת אותה.  

ח. סיבה פועלת

אריסטו מונה ארבעה סוגים של סיבות לכל דבר שינוי.  אלו ארבעה הסיבות הבסיסיות ביותר שאמורות לענות על השאלה "משום מה" על כל דבר במציאות. ארבעה הסיבות הן 1) הסיבה החומרית (המה שממנו), כלומר ממה הוא נוצר, 2) הסיבה הצורנית (מה הוא להיות) המבנה הפנימי התאורטי של הדבר 3) הסיבה הפועלת 4) הסיבה התכליתית (המה שלמענו)

הסיפה הפועלת מזוהה עם "העושה של הנעשה והמשנה של המשתנה".  לדוגמה הפסל (העושה) הוא הסיבה של הפסל (הנעשה).הכוונה היא הגור או הגורמים שהביאו להיוצרות של הדבר או להתרחשות של האירוע. על פי אריסטו הסיפה הפועלת היא בדרך כלל ליצור או עצם  שיש בו הכוח והוא מסוגל ליצור את השינוי. את הסיבה הזאת אריסטו מגיס כדי להצדיק את קיום האל האריסטוטלי. עם לכל נעשה יש עושה ולכל משתנה יש משנה שהוא עצם אזי כדי לא להיקלע לשרשרת אין סופית של A שמשפיע של B שמשפיע על C .... הוא מגדיר אל שהוא פועל טהור שאין לו צורך שיפעילו אותו