שאלות ותשובות: הפילוסופיה היוונית - אריסטו

שאלה 1

"הטבע פועל למען איזה דבר, ודבר זה הוא משהו טוב" [על החלקים המבניים של בעלי החיים ד, יב 694 ב 12 ] מהו אותו טוב שלשמו פועל הטבע ובאיזו פעילות מדובר?

אריסטו מאמין בתכליתיות של הטבע. תורתו למעשה היינה תורה טלאולוגיה שמנסה לתת הסבר תכליתי למציאות – לשם מה קיים הדבר? טענתו היא כי הטבע בכלל הוא תכליתי. כחלק מן הטבע האדם הוא בעל חיים והוא מתנהג באופן טבעי. ככזה האדם הוא יצור שכל מעשיו מכוונים לעבר תכלית או מטרה כלשהי. הראיה לכך שהדברים נוצרים על פי תכלית לא ברור, אתה טוען שהראיה לכך שיש תכליתיות היא כי הדברים נוצרים על פי תכלית – טיעון מעגלי, היה מקום לדוגמה והתהליכים מתרחשים לקראת תכלית היא הסדירות והחוקיות של הטבע. האירועים בטבע קורים בסדר חוזר ונשנה. היצור הטבעיים נוצרים וגדלים תמיד באותה האופן. אריסטו מגלה בטבע חוקיות תכליתית: אותם האמצעים מובילים תמיד לאותן התכליות : ביצת תרנגולת תמיד תגדל להיות תרנגולת, גור אריה תמיד יגדל להיות התכלית שלו – אריה בוגר וכו'.  מדוע אריה בוגר הוא הגשמה של תכלית?

על פי אריסטו האירועים בעולם מתרחשים בהכרח מותנה- כלומר התרחשותם מותנית בתכלית שאליה הם מוליכים ושאותה הם משרתים. הסבר זה מזהה קודם כל את התכלית, את המצב האופטימאלי, ואחר כך מציג לאורה אי-אלו אירועים קודמים בתור תנאים הכרחיים למימושה.  

מה היא התכלית שאריסטו מדבר עליה?  התכלית לפי אריסטו היא טובה: "זה שלמענו הדברים האחרים נוטים להיות הטוב ביותר והתכלית" (פיסיקה ב, 195ב24-25). אריסטו מאמין שהעולם הוא טוב ולכן התכלית שאליו הוא שואף הוא טוב. שוב, תאולתולוגיה

אריסטו קובע כי ישנו דבר מסוים שאליו מכוונים כל המעשים – דבר זה הוא התכלית העליונה. הדבר היחיד שהוא בעל ערך עצמי ולא מכשירי. הוא אינו אמצעי להגיע לטוב אחר. כל ההיררכיות האחרות, בסופו של דבר הן אמצעים בלבד והן מתכנסות לטוב עליון אחד. דבר זה הוא הכרחי כדי למנוע רגרסיה אין סופית – א' הוא אמצעי לב', ב' אמצעי לג' וכו.

בפיסיקה ב, אריסטו טוען כי הצורה היא התכלית. בהתפתחות של כל יצור מתחילת היווצרותו, כזרע אן כביצה, ועד בגרותו המלאה הולכת ומתממשת בו הצורה שלו כבוגר. הוא הולך ומתקרב לתכליתו. תכלית היצור הטבעי היא מימוש העצמי שלו בתור יצור בוגר העוסק בהצלחה בפעילות המתאימה לבני מינו. אז הוא למעשה הגיע לתכליתו ולמימוש סופי.

כאשר דנים בבני אדם התכלית העליונה היינה האושר כאשר אושר מוגדר כדבר שהוא שלם (אני לא מחפש אושר כדי להגיע למשהו אחר) ואוטרקי – מספיק לעצמו (אין לנו צורך במשהו אחר לאחר שהגענו לאושר)ץ לאחר בחינות מספר אפשרויות (חיי הנאה ף כבוד וכו') אריסטו מגיע למסקנה שהטוב שאליו צריך לשאוף האדם הוא חיי הסגולה הטובה (המידות האמצעיות או שביל הזהב)  וחיי עיון (העיון הטהור – התבונה העיונית).

כמו בטבע גם אצל האדם מימוש העצמי וההגעה אל הבגרות השלמות היא התכלית. אצל בני האדם המימוש העצמי הגדול ביותר והמיוחד ביותר הוא הפעלת כושר המחשב שהוא מיוחד לאדם והוא זה שמאפר את הסגולה הטובה והעיון.

לסיכום האדם בכלל ולטבע בפרט פועלים לשם השגת תכלית מסוימת. פעולה זאת היא מימוש עצמי של כל יצור, או במילים אחרות הוצאה מכוח אל הפועל את "הצורה" הגלומה בכל יצור, ומימושו העצמי (זרע האבטיח יגדל להיות אבטיח, ותינוק האדם יגדל להיות אדם בוגר). תכלית זו היא מוגדרת כטוב העליון לא ברור, מהו הטוב עליון העולמי? כאשר בטבע האדם היא "תכלית הבריאה" ותכליתו של האדם היא להגיע לאושר. התכלית העליונה הזאת היא אוטרקית ושלמה – אין היא משמשת כאמצעי למטרה מסוימת וכאשר מגיעים אליה לא מבקשים עוד דבר אחר

שאלה 2

השוו בין הידידות לפי אריסטו לארוס לפי אפלטון.

ראשית נסקור את האהבה האפלטונית והידידות האריסטוטלית ולאחר מכן נשווה ביניהם. נתחיל באריסטו:

אצל אריסטו, לפחות ממבט ראשון, ידידות היא חריג לשאר הפעילויות האנושיות. בעוד שכל פעילות שלנו מטרתה היא לקדם את האושר הפרטי שלנו, הידידות כרוכה דווקא בדאגה לזולת, ללא צפייה לתמורה. שנית אריסטו הגיע למסקנה שהאדם המאושר הוא האדם שעוסק בעיון טהור. אושר שלא נחוץ עבורו קשר עם בני אדם אחרים. אם כך הדבר אזי מדוע יש מקום כלל לידידים?  כיצד אריסטו מיישב סתירות אלו? לגבי הקושיה הראשונה, אריסטו טוען כי כל אימת שאדם ממש את יחסו אל הזולת על פי הסגולה הטובה אזי בראש ובראשונה הוא נהיה מאושר. אושר של הידיד הוא תוצר לוואי של המעשה החסד כלפי הידיד. האהבה האמיתי היא האהבה שאדם אוהב את החלק התבוני שבו – החלק שמורה לו לנקוט בדרך האמצע וליישם את הסגולה. משפט בעיייתי ומאוד לא ברור בזה שאני מתנהג אל ידידי בצורה טובה ואוהב אתו אני למעשה אוהב את החלק הטוב שבי – את התבונה שלי.   לגבי הקושיה השנייה, אזי אריסטו טוען כי גם המעיין צריך לחיות בחברה מתוקנת ולקיים יחסים טובים עם הסביבה. שנית עם הידיד הוא העצמי האחר שלי, אזי מתוך התבוננות ודו שיח עימו אני יכול ללמוד ולהכיר את עצמי בצורה טובה יותר. לכן עדיפה העיון בצוותה מאשר עיון לבד.

אריסטו מגדיר שלושה סוגי ידידים: ידידות מועילה ומענגת מצד אחד וידידות שלמה מצד שני. בעוד שני הראשונים הם ידידויות שתלויות בדבר ונועדו לסיפוק אינטרסים, האחרונה היא דווקא כאשר כל אחד רוצה לטובתו של השני. בשל כך היא חייבת להיות הדדית. אריסטו אומר כי "האיש המהוגן מתייחס כלפי ידידו כהתייחסותו כלפי עצמו באשר ידידו הוא 'העצמי האחר' שלו" (אתיקה 1170ב 5-6) – כלומר אדם צריך לנהוג בידידו כאילו זה היה הוא.

כעת ניזכר בהגדרת האהבה (ארוס) על פי אפלטון.

אפלטון טוען כי ראשית האוהב רוצה שהאהוב יהיה שלו. שנית הוא מראה כי האהבה של האוהב כלפי האוהב נובע מתוך אהבה עצמית. מתוך מתקבלת התמונה הבאה:

• האהבה האפלטונית היא לא חד פעמית. האוהב רואה בפרט האהוב מכלול של תכונות יפות ולא יותר. כלומר האהוב רק מגלם את היופי הכללי ולכן הוא בר החלפה.  לא משנה את מי אוהבים העיקר שדרכו אני אגיע אל היופי כשלעצמו. אל אידיאת היופי ונתבונן בה.

• האהבה היא חד סטרית. לא איכפת לאוהב עם האהוב אוהב אותו או לא.

• האהבה היא תלויה בדבר וזאת מכיוון שהאוהב אוהב את עצמו ולא את האחר.

 ההבדל העקרוני בין הידידות ע"פ אריסטו לידידות על פי אפלטון (EROS) היא העובדה כי בעוד אצל אפלטון האהבה מועילה לאוהב ומהנה אותו בלבד, הידיד האריסוטאלי אוהב את רעהו אהבה שאינה תלויה בדבר ודואג לו ללא שום התחשבנות. במילים אחרות הידידות של אריסטו (PHILIA) היא הדדית ודו-סטרית בעוד שהאהבה האפלטונית (EROS) הינה חד סטרית. האוהב האפלטני רוצה שהאוהב יהיה  שלו משום יופיו של האהוב. לא מדויק,  האהוב הוא למעשה כלי של האוהב כדי לעלות במעלות היופי עד שיגיע ליופי כשלעצמו,אל אידיאת היופי וכדי להוליד ביפה. מה פירוש? אין האהבה עצמה תכלית. רגשותיו או צרכיו של האהוב לא רלבנטיות כאן כל עוד אין הן מקדמות את המטרות הללו של האוהב.  אצל אריסטו אין האוהב זקוק לריגוש מתמיד מצד האהוב – די בידיעה כי הוא ידיד אמיתי. לידידות עצמה יש ערך פנימי שהיא ראויה כשלעצמה ולא בשל התמורות שלה.