שאלות ותשובות: הפילוסופיה היוונית - אפלטון

שאלה 1

"תאמר, כמדומני, על השמש, שהוא מקנה לדברים הנראים לא את סגולתם זו בלבד.

שיראו, - אלא גורם אף להתהוותם וצמיחתם וכלכלתם, בלא שהוא עצמו יהא התהוות".

[כרך ב עמ' 41 ] הסבירו, מה המשל ומה הנמשל במשל זה.

הציטוט לקוח ממשל השמש, משל ראשון מתוך שלושה, שבהן סוקרטס (אפלטון) מנסה להבהיר ולהסביר את עקרונות תורת האידיאות שלו. המשל מתאר את עולם הישים (הדברים) המוחשים בעוד הנמשל הוא עולם האידיאות האפלטוני, כאשר יש התמקדות בהיבט החזותי של הישים המוחשים וכיצד אנו רואים אותם.

המשל: העולם החזותי	הנמשל: העולם המושכל, עולם האידיאות
השמש	אידיאת הטוב
הראייה	הידיעה
מושאי הראייה	האידיאות (הדברים שנתפסים בשכל)
העין	הנשמה
האור	האמת

 המשל: העין יונקת את כוח פעילותה מהאור של השמש. גם עין בריאה ומתפקדת , בלי האור של השמש אין ביכולתה לראות. כלומר ראיית המושאים המוחשים תלויה לא רק בעין אלה גם באור של השמש.  יתרה מזו השמש היא לא רק מאפשרת את האור שמאפשרת את תפקוד העין והראייה, אלא היא סיבת היווצרותם ומציאותם של כל הישים המוחשים בעולם החזותי.

הנמשל:  כושר ההכרה של השכל האנושי מתואר במשל הנ"ל כיכולת הראייה הוויזואלי. רק שהשכל משיג את הידיעה בעזרת "הראייה" שלו. כפי שבמשל השמש היא המאפשרת את הראייה לעין, כך בנמשל אידיאת טוב הוא אשר מאפשרת לשכל להכיר את שאר האידיאות ואף היא הסיבה לאידיאות האחרות. (לא ברור לגמרי מהמשל באיזו אופן אידיאת הטוב היא הסיבה של שאר האידיאות. כיצד שאר האידיאות הן "צאצאיו של אידיאת הטוב? האם הוא מחולל אותן, רק מאפשר אותן? אולי כמו היחס בין האידיאות לעולם המוחשי, אזי האידיאות כל אחת לוקחת חלק מאידיאת  הטוב?).  כאן אפלטון יוצר שני גשרים: אחד בין עולם האידיאות לעולם המוחשי ואחד בין עולם האידיאות לעולם המוסר. ראשית על פי אפלטון האידיאות הן שנותנת חיות לעולם המוחשי. עולם המוחשי למעשה בבועה או חיקוי של העולם האידיאות. לכן עם פי המשל והנמשל, אם אידיאת הטוב הומשלה לשמש, אזי היא זאת שלמעשה מאפשרת את ההכרה גם בעולם המוחשי. אומנם אין הכרה מלאה בעולם הזה, אך היא כן מאפשרת הכרה ברמה נמוכה יותר של "סברה". יתרה מזו היא גם הסיבה לכל הדברים המוחשים (הרי היא הומשלה לשמש אשר ע"פ אפלטון היא הסיבה לכל הישים המוחשים).

שנית, יחוס האידיאה החשובה והנעלה ביותר לאידיאת הטוב, מדגישה שבסופו של דבר נקודת המוצא שלו, כמו של סוקרטס, הייתה מוסרית (ולא רק ניסיון להבין את מנגנוני הטבע או תורה הכרתית - אפיסטמולוגית). הטוב הוא מקור אמת כפי שמש היא מקור האור. ובעזרת האמת אנו מסוגלים להכיר באידיאות, ובהמשך גם להחזיק בסברות על העולם המוחשי.

יש לשים לב, שבמשל השמש אפלטון מתווה "היררכיה" של אידיאות. לא עוד אידיאות בלתי קשורות, אלא מערך של אידיאות שיש בהן אידיאות יותר חשובות אשר מהוות למעשה סיבה לאחרות.

עוד אנו לומדים מן המשל כי כמו שבעולם המוחש, אם אין מספיק אור אזי הראיה שלנו לא תהיה מושלמת, כך גם בעולם האידיאות, אנו עלולים להכיר אידיאה בהכרה מוגבלת אם לא מסתכלים עליה "באור הנכון"  - בעזרת האמת אשר משתלשלת מאידיאת הטוב.  האידיאה שלמה ומושלמת – הבעיה היא בתווך: האור – האמת.

  

.  

שאלה 2

קראו את משל המערה וענו: מה הוא עיסוקם העיקרי של שוכני המערה ומה הוא הנמשל של

עיסוק זה? האם יש הבדל בין היכולת ההכרתית והמחשבתית של הפילוסוף ובין יכולתם

ההכרתית והמחשבתית של שוכני המערה.

משל המערה הוא משל ציורי ועמוס פרטים על מצבו ההכרתי של האדם בעולם המוחשי. משל זה למעשה סינתזה מסוימת בין שני המשלים הקודמים בדיאלוג – משל השמש ומשל הקו המחולק, סינתזה אשר מנסה להציג תמונה כוללת ומסכמת של מצב אני בני האדם בעולם הזה.  אליבא דאפלטון העיסוק העיקרי של המשל הוא בחינוך וחוסר חינוך ומנסה להעביר מסר אתי על יחסים בין בני האדם. המשל מספר על אסירים מילדות שכבולים בתוך מערה מתחת לאדמה. הם אינם מסוגלים להזיז את ראשם וכל מה שהם רואים זה צללים של דמויות (ולא הדמויות עצמן) על קירות המערה שנוצרות מאש ומטיל את אורו ודמויות שעוברות בין קירות הערה ולבין האש. אסירים אלו סבורים כי המציאות האמיתית והיחידה הינם הצללים וההדים של הדמויות והקולות המקורים וזאת משום שאין הם רואים ושומעים את הדמויות המקוריות. אסירים אלו מסוגלים תוך כדי עריכת תצפיות ליצור "פיזיקה", חוקים אשר יוכלו לתאר את התנהגותם של הצללים ולקבוע חוקיות לגביהן. כעת אפלטון מציר מקרה שבו אחד האסירים מצליח להשתחרר. ראשית הוא יוכל לראות את הדמויות שהיו מקור הצללים לאחר שיתרגל לאור אש.כאשר ימשיך במעלה המערה, יוכל לצאת ממנה ולראות תחילה את העולם "האמיתי" מחוצה לה ולבסוף את הסיבה לעולם הזה את השמש. איש זה שראה את העולם האמיתי כאשר יחזור אל המערה , יתקשה להתרגל לחושך מחדש. יתרה מזו, שוכני המערה יסרבו לקבל את דבריו ולא ירצו בנקל להשתחרר מהכבלים ולראות את האמת. אדם זה יהיה מושא ללעג בפי האסירים ובמקום מסוים אף יסכן את חייו (כפי שקרה לסוקראטס).

המשל	הנמשל
האסירים במערה	המצב היסודי של האנושות כולה. ההבנה שלהם מוגבלת ביותר ואין הם אפילו יודעים כמה מוגבלת היא.
עיני האסירים	כמו משל השמש, העיניים מסמלות את הנשמה והשכל. לכן הראייה היא למעשה ההכרה.
הצללים על קירות המערה	עולם הדברים המוחשים אשר בני האדם תופשים אותם בחושיהם ורואים בהם את האמת המוחלטת.
חוקיות הופעת הצללים	ההכרה המדעית שמאפשרת תחזית מדויקת  - אין לה ערך רב בהכרת המציאות כפי שהיא באמת. המסקנה היא שאי אפשר לבסס מדע על ניסיון תפיסתי. וזאת בגלל "התרמית השיטתית" שאנו נמצאים בה.
השמש	אידיאת הטוב – סיבת כל הסיבות
האסיר שהשתחרר	הפילוסוף – מכיר את אידיאת הטוב ואת חשיבותה בעולם האמיתי. את הדרך אל מחוץ למערה, הפילוסוף עושה בסופו של דבר בעיקר בעצמו כמו האסיר שהשתחרר.
האדם שחוזר למערה	הפילוסוף שמקבל עליו להנהיג את המדינה. תפקידו להנהיג ולחנך את האזרחים האחרים, שהם מבחינת אסירים. תפקיד זה הוא מעיין חוב מוסרי של הפילוסוף כלפי המדינה שהשקיעה בחינוכו וסייעה לו להכיר את האמת.

במה עוסקים שוכני המערה? נראה כי העיסוק היחיד הרלבנטי שלהם לענייננו הוא ניסיונם למצוא חוקיות בהתנהגות הצללים כפי שהם משתקפים על קירות המערה. לדידם זהו העולם היחד ואין עוד מלבדו. הנמשל הוא , אותם המדענים שמבססים את הבנה שלהם ואת תפיסת המציאות שלהם אך ורק על ניסיון תפיסתי של חושיהם. אין הם מנסים להביט מעבר לעולם המוחשי (הצללים) אשר נתפס בעזרת החושים בלבד אל תוך האמת שעומדת מאחריה ויכולה להיתפס רק בעזרת השכל. אין הם מנסים לתפוס את עולם האידיאות. אולי זה המקום להזכיר את הביקורת של אפלטון על "אוהבי השמיעה והמחזה", אלו אשר אינם עורכים הבחנה בין היפה עצמו (האידיאה) ובין הדברים היפים. את אלו משווה אפלטון לאנשים חולמים. נראה כי במקום מסוים הנמשל על אנשי המערה הם לא רק המדענים כפי שציינו אלה גם "אוהבי השמיעה והמחזה".

היכולות ההכרתיות והמחשבתיות של הפילוסוף, הם הרבה יותר מפותחות ומכוונות מאשר יכולותיהם של אנשים "רגילים". כפי שמובא במשל, האסיר שהשתחרר, משקיע מאמץ רב בלצאת מן החושך אל האור – בכל שלב הוא צריך לעבור תהליך הסתגלות הראייה שלו למציאות היותר בהירה. גם אצל הפילוסוף -  הראייה השכלית, ההכרה שלהם עוברת התפתחות כאשר הם עוברים מתפיסה של העולם המוחשי בלבד לתפיסה של עולם האידיאות. תהליך זה יהיה הדרגתי וידרוש מאמץ וזמן עד שהנשמה תסתגל את המציאות החדשה, הבהירה ומסנוורת. על פי המשל, המעבר בין מצבי התפיסה קשה גם משום שעל האדם להתגבר על הפרדיגמות המקובלות. הדבר כה קשה עד שרוב האנשים לא ישכילו לפתח את ההכרה שלהם לרמה הזאת גם אם הפילוסוף יראה להם את הדרך. להיפך  הם ילעגו לפילוסוף ואף ינסו לחסלו. אפלטון מתאר את ההתפתחות ההכרתית הזאת כהפניית "מבט" הנשמה כולה לכיוון הנכון. הפפניה קשה (בהתחלה האור מסנוור) אבל רק כך זוכים בסופו של דבר לראות את האמת.  לסיום נציין כי אפלטון טוען כי עקרונית אין בעיה בראיה  / תפיסה של האנשים – אם האסיר ירצה ויעמול מספיק קשה הוא יוכל להשתחרר לראות / לתפוס את המציאות האמיתי. האסיר שחוזר למערה (או המחנך) יכול לסייע אבל בסופו של דבר זהו פעולה שצריכה להיעשות על ידי האדם עצמו.