Monday, May 14, 2012

    שאלות ותשובות: הפילוסופיה היוונית - סוקרטס

שאלה 1
קראו את המאמר של גרגורי ולסטוס "האלנכוס הסוקרטי: המתודה היא הכל" [מתוך קובץ
56 וענו: מהי ביקורתו של הכותב על תפיסתו רולנד הול את האלנכוס – המאמרים עמ' 31
הסוקרטי, ואיזה הסבר אלטרנטיבי מציע הכותב.

הגדרתו של הול כפי שמובאת בספר: : "האלנכוס הסוקרטי היה אולי גרסה משופרת של הפרדוקסים של זנון, לאמור חקירה צולבת מתמשכת, המפריכה את עמדתו המקורית של בר-הפלוגתה, אשר על ידי סידרה של שאלות ותשובות היא מביאה אותו לידי כך שיגזור מסקנה הסותרת את העמדה המקורית."
ראשית נפרט את הביקורת כלפי ההגדרה אשר מתחלקת לשלושה חלקים עיקרים:
  1. אין היריב גוזר מרצונו החופשי את המסקנה הסותרת את עמדתו המקורית. היריב מובל על ידי סוקרטס אל המסקנה הסותרת.
  2. לעומת הפרדוקסים של זנון, אשר דנים בטיעונים אשר נוגדים כביכול את המציאות גם אם אין איש עומד מאחוריהם באופן ישיר, (לדוגמא אם יש ריבוי אזי הוא בהכרח גם סופי וגם אין סופי) סוקרטס אין מתווכח כלל עם הנחות שאיש לא עומד אחריהן. אלא מתווכח עם הנחות שהבר-פלוגתה שלו מעלה.
  3. הכותב טוען כי הטענה כי "המסקנה הסותרת את העמדה המקורית" אינה מדויקת. ביתר פרוט, הטענה שכנגדה יוצא המחבר טוענת כי עם העמדה המקורית הייתה P אזי בסופו של הדיון המסקנה הייתה שלילה של P, אם בצורה ישירה ואם תוך כדי גזירת הנחות נוספות מ P אך בלי הסתמכות על הנחות נוספות מלבד P. המחבר טוען כי אין תיאור זה משקף את המציאות ולמעשה המסקנה אינה נגזרת כלל מהנחה P  ואם כן אזי היא רק אחד מיני מספר הנחות שלא לא ניתן לגזור מהן באופן עצמאי את P. על פי הכותב סוקרטס משכנה את בן שיחו כי P  היא רק אחת ממערך של הנחות, אשר מסתברת בהמשך כלא עקביות. לדוגמא כדי להפריך את P, סוקרטס מביא 2 הנחות נוספות R ו Q אשר בן שיחו מסכים איתן. מכאן הוא מראה כי Q ו R מניבות את השלילה של P . כלומר בסופו של דבר או ש P  שקרית או ההנחות האחרות, חלקן או כולן שקריות. המחבר מכנה את שיטת הויכוח הזה בעזרת הכנסת הנחות חדשות ע"י סוקרטס "אלנכוס תיקני".
כעת נפנה להגדרתו של ולסטוס מה היא האלנכוס הסוקרטי "האלנכוס הסוקרטי הוא חיפוש אחר אמת מוסרית, באמצעות טיעון ויכוחי הערוך שאלות ותשובות על אודות תזה הנידונה בו אך ורק עם המשיב מצהיר עליה כעל אחת מאמנותיו, והיא נחשבת לכזו שהופרה רק לאחר שהשלילה שלה נגזרה מן האמונות של המשיב." ראשית הכותב טוען כי האלנכוס הסוקרטי היינו חיפוש אחר אמת. אך לא כל אמת אלא אמת מוסרית (בניגוד לדוגמא לזנון והפרדוקסים שלו). יתרה מזו, אין הוא משתמש במתודה זו כדי לבחון את התנאים שמונחים בבסיס הויכוח עם בן שיחו (לדוגמא מה היא הגדרה או אמיתות חוק הסתירה). במקרים אלו הוא פשוט אומר מה הוא חושב לנכון והצד השני מסכים. כלומר רק אמיתות מוסרית מנותחת על ידי האלנכוס. העובדה שחיפוש האמת היא הנתונה על כפות המאזנים, מטילה אילוצים על צורת הויכוח: על הצדדים להגיד רק מה שהם מאמינים בו ומוכנים להגן על הטיעונים הללו. מתוך כך האלנכוס מקבל מימד חדש אשר מחבר בין הטיעונים הספציפיים לדיון מסוים לבין חייו של בן שיחו באופן כללי. האם הוא חי כפי שמן הראי לחיות (הרי הוא טוען כי הוא מאמין לטיעונים המוסרים שהוא אומר). כלומר תוך כדי חיפוש האמת המוסרית ברמה התיאורטית (כיצד יש לחיות) סוקרטס משלב גם היבט מעשי ומידי יותר של כיצר בן שיחו חי את חייו ומנסה להוביל אותו אל האמת.  
נקודה נוספת מאפיינת בצורה בולטת את האלנכוס הסוקרטי היא העובדה שההנחות סוקרטס דן עליהן אין אמיתותן נקבעת על פי פנייה אל דעות הרווחות בקרב בני האדם אלא באמצעות הגזירה של העמדות הסותרות את העמדות של בני שיחו מאמונותיהם שלהם עצמם.
מחבר המאמר טוען עוד כי בעזרת האלנכוס בתקני, לא רק שהוא מוכיח כי יש סתירות פנימיות בין האמונות של בן שיחו אלא שהוא מוכיח כי עמדתו היא הנכונה וזאת הוא עושה בעיקר תוך כדי הבאת סימוכין מן הדיאלוג גורגיאס. [[ אני נוטה לא להסכים עם הניתוח של ולסטוס כאן;כזכור אלנכוס תיקני הוגדר כניסיון להפריך טענה P  של הן השיח בעזרת הבאת טיעונים נוספים Q ו R  אשר היריב מסכים איתם, והוכחה כי מ R ו Q נובע שלילה של  P. מה שאני טוען הוא כי יתכן כי רק במקרה יצא השלילה של P היא הדעה שסוקרטס מחזיק בה: "מוטב לסבול עוול מאשר לעשות עוול". אבל בדרך כלל אין זה מחייב כסוקרטס מחזיק בדיוק בדעות ההפוכות מזו של בן שיחו. זה גם נוגד את ההגדרה של ולסטוס עצמו שאלנכוס הוא חיפוש- אם סוקרטס יודע מה היא האמת אז אין כאן חיפוש אלא שידול של הבן שיח שלו]].
הנקודה אחרונה שנדון היא מדוע אין בני שיחו של סוקרטס חוזרים בהם מההנחות Q ו R ו זונחים אותם כאשר הם מגלים שהנחות אלו מביאות בסופו של דבר לשלילה של P. המחבר מבסס את תשובתו על שני השערות שוא טוען שסוקרטס מניח אותם במובלע:
[א] כל הסובר סברה מוסרית שקרית, סובר גם כן בה בעת סברות אמיתיות המניעות את שלילתה של אותה סברה שקרית. כלומר גם אם בן השיח יחזור בו מ Q או R, עדיין תמיד ימצאו הנחות אמיתיות אחרות אשר בן השיח מחזיק בהן אשר יובילו שוב לשלילת P.
[ב] קבוצת הסברות המוסריות העומדות בבוחן האלנכוס, שסוקרטס סובר בזמן נתון, היא עקיבה.  זהו למעשה טענה שסוקרטס מאמין בה ומעמיד אותה למבחן בכל אלנכוס.
לסיכום הנקודה האחרונה, המחבר ניסה להסביר מדוע לאחר שהראה סוקרטס שלא P  נובעת מ Q ו R שלאמיתותן לא טען, מדוע ירצה לומר שהטיעון שחו הוכיח את אמיתות של לא P  ? התשובה נובעת מחיבור ני הטענות [א] ו[ב] – באופן מובלע סוקרטס טוען כי הסברות שלו כוללות רק סברות אמיתיות ומכאן R ו Q אמיתיות. ולכן אם שלילה של P  נובע מהנחות אמיתיות אזי שלילה של  P אמיתית.



שאלה 2
קראו עמ' 430 בדיאלוג מנון ותארו את "פרדוקס מנון" כנגד איזו תפיסה אפיסטמולוגית מכוון
פרדוקס זה, ומה הוא הפתרון אותו מציע אפלטון לפרדוקס.

"פרדוקס מנון" הינו אתגר שמציב מנון בפני סוקרטס:
"מנון: ובאיזו דרך תחפש, סוקרטס, אחרי (הסגולה הטובה) דבר שאינך יודע כלל מהו? שהרי מה בין הדברים שלא ידעתם תשים לך מטרה בחיפושך? ואפילו יזדמן לך כאשר יזמן – כיצד תכירנו לדעת שהוא דבר זה שלא ידעתו?"
במילים אחרות מנון מקשה על סוקרטס וטוען שאם רכישתה של כל ידיעה כרוכה בחיפוש אחר מה שאינו ידוע עדיין (למחפש את הידיעה)  והידיעה תלויה במציאותו של הלא ידוע הנ"ל, אזי רכישת ידע באופן כללי נעשית לבלתי אפשרית, שכן איך אפשר לחפש מה שאיננו יודעים? כי הרי גם אם נמצא את הדבר כיצד נזהה אותו ונדע שזה הדבר שאנו מחפשים אם אין אנו יודעים את מה שאנו מחפשים? מצד שני אם אנו יודעים כיצד נראה הידע המבוקש , אזי אין צריך לחפש אותו. בכל מקרה, אם כן, אין כל טעם לנסות ולרכוש ידע. סוקרטס, בתגובה לקושיה זו של מנון מציג את התיאוריה של זכירה. על פי תיאוריה זו הנשמה היא בת-אלמוות ונולדה בגוף גשמי פעמים רבות. הידע קיים למעשה בנשמה מזה נצח, אבל בכל פעם שהנשמה מתגשמת מחדש, אותו ידע נשכח בהלם הלידה. מכאן שאותו תהליך שאנו מכנים בשם "למידה", אינו אלא היזכרות במה ששכחנו.
[[ יש גם אמונה מעין זו ביהדות. התינוק לומד את כל התורה כולה לפני צאתו לעולם אך ברגע היציאה משכיחים מימנו את הכול, ועליו מוטלת האחריות ללמוד או יותר נכון להיזכר בכל מחדש]].
סוקרטס מדגים את מהלך הלמידה כהיזכרות, באמצעות תרגיל בגאומטריה שסוקרטס מציג לעבד צעיר.
סוקרטס מוביל למעשה את הנער תוך כדי הצבת שאלות ומתן רמזים אל התשובה הנכונה. הוא לא אומר לו מה התשובה הנכונה ולכן בסופו של דבר הידיעה "נולדה" בתוך הנער או על פי תיאורית ההיזכרות בעקבות הרמזים הנער פשוט נזכר במה שידע כבר מקודם.
נראה כי פרדוקס מנון יוצא למעשה הן כנגד התפיסה האפיסטמולוגית אמפיריציזם והן כנגד הריאליזם  (ההכרה של המציאות באמצעות השכל בצורה אפריורית בלבד ללא ניסוים). על פי הגישה אמפיריציזם המקורות היחידים של הידע האנושי הם הניסיון החושי והתצפית המדעית (תצפיות). על פי האמפירציזם כל ידע הוא אפוסטריורי (ידע הנובע מהניסיון) ולכן מה שמכונה "ידע א-פריורי" (שאינו תלוי בניסיון, הנובע מהשכל בלבד) אינו אפשרי. לפי דעתי הפרדוקס של מנון חל על כל סוג של צבירת ידע חדש ואין הוא עושה את ההבחנה בין ידע שיכול היה להירכש רק מתוך הישג לוגי לידי שנרכש מתוך ניסיון טהור. כי אם נתבונן היטב נראה כי ההגדרות של מנון לגבי הסגולה הטובה כוללות לגבי הגבר "שיהיה מסוגל לעסוק בענייני מדינתו" ולגבי האישה "לנהל היטב את הבית". לפי דעתי אלו דברים שלפחות בחלקם ניתנים ללימוד רק או בעיקר מתוך התנסות. לכן כאשר מנון מעלה את הקושיה שלו נראה כי הוא גם מתכוון לסוג זה של למידה. מצד שני התשובה של סוקרטס מתאימה למקרה של ידע אפריורי – ואין אנו רואים כי מנון מעיר על כך לסוקרטס. אזי כנראה שהוא כלל בפרדוקס שלו גם ידע שנרכש אפריורית.

סוקרטס מוכיח למנון על ידי התרגיל בגיאומרטיה, כי למעשה למידה אפריורית היא כן אפשרית מכיוון שהיא לא למידה אלא הזכרות. בכך הוא עוקף את הבעיה שמציב בפניו מנון לפחות לגבי הגישה הריאליסטית.  

אני לא חושב שתיאורית ההזכרות של סוקרטס נותנת תשובה לאתגר שמציב הפרדוקס בפני התפיסה האפיסטמולוגית האמפיריצילסטית. הרי אין אפשרות ללמוד היסטוריה מתוך הזכרות.  כלומר לגבי רכישת ידע שהוא בהכרח פריורי (ניסוני ותצפיתי) הקושיה עדיין בעינה עומדת.  





No comments:

Post a Comment